היא כה אהבה את הטנגו, עם הטנגו חשה שחיה,
הוא ניגש בצעד קליל: שמי מוות ואת היא איה?
כמו נערה היא הסמיקה, לחייה הפכו ורודים,
עם חלוק לבן על כתפיה החליטה: נענים!
התדע ששמי אינו איה? כי אם דורה אני נקראת!
בין צבעי הירוק והלובן, יד על כתף שמה: אני נענית!
בצעד קליל ועדין אל הרחבה הוא הוביל,
והיא חשה באושר, של מוות בא מעפיל.
כנכנעת לזרועותיו בריקוד עם טנגו אהוב,
איך אשוב אל מיטתי, אל מיטתי איך אשוב?...
כה מאושרת הייתה, גופה נכנע, התמסר...
פניה הלכו והלבינו, לו רק היה זה אחר!
ראשה נשמט לאחור, אולם הריקוד נמשך,
גופה בנועם וסבל דועך: בזרועותיו נשרך.
לבסוף המנגינה הסתיימה, בעדינות הניחה במיטה,
הרדיו פצח בוואלס: מי תרקוד עמי ואלס עד מיתה?..