בשעת ערב קייצית,
אני מביטה.
אל השמיים התכולים
והעץ המלבלב,
ובמוחי - תהייה.

על הלב, על מכאוב,
על עגמומיות הנשמה.
ואל הדשא הירוק,
ובתוכי אנחה.

איך דבר נועד להסתיים,
עוד לפני שהתחיל,
והאם בורא עולם -
רואה בי כבדיחה?

כשם שאישה עקרה,
כל חייה תשתוקק ללדת
ולהרגיש בתוך גופה
חיי אדם ובריאה.

האם אני
כל חיי אשתוקק לנשום
את אוויר האהבה?

ייסורים ומכאובים
של אנשי צבא לוחמים,
האם הם משתווים
לכאב הצובט, השורף מבפנים?

לעד אשאל, אך לעולם -
לעולם לא אדע.
מה היא האהבה?