אמנון כבר כמעט בן עשרים ושמונה אביבים,
הוא מהאנשים שלא צוחקים בחורף.
לאמנון הייתה אחות, היום כבר אין - היא רועה באחו עם הכלב
והחתולה והאוגרים שהיו לו כשהיה בן שמונה, עם הרבה חברים ושמש
שזורחת גם בלילה וכוכבים שמאירים את היום.
לאמנון היה גם חיוך, פעם, מזמן, בתקופה שבה הכל עוד היה צבעוני
ומלא אוויר לנשימה.
היום, לאמנון אין אחות ואין כלב או חתולה או אוגר או חיוך והוא
נחנק מרוב שחור.

אמנון עובד בתל אביב, עבודות מזדמנות, מהסוג שבהן צריך
להתכופף, לקבל זין של גבר אחר בתחת ולעשות את עצמך נהנה. זה לא
אומר שהוא אוהב את זה, אבל כל דבר שיכול לשלם את חשבון הטלפון
חשוב.

וכמה שאמנון אוהב לדבר בטלפון, לדבר עם פקידי קבלה של בתי
מלון, להעמיד פנים שיש לו כסף, שהוא מאושר, שיש חיים גם מעבר
לגבולות חדרי השינה של המאהב של יום שלישי.

את ימי שישי, שמתגלים כחסרי תעסוקה [מתברר שגם מחפשי זונות
עורכים קידוש]  הוא מבלה במועדון של אביב, בדרום ת"א, מעשן את
כל מה שהוא לא צריך לשלם בעבורו, מפלרטט ונוגע עד שמקבל כמה
כוסיות של וודקה שישרפו את הגרון. ואז, רק אז - בימי שישי, הוא
מרשה לעצמו לשכב עם גברים שלא ישאירו לו שטרות של מאה אחרי
שינגבו בשיער שלו את החלציים שלהם.

הייתה תקופה, כשעוד היה חיוך ואוויר וכלב בשם בלק, שהוא היה
מנסה להשיג את מספרי הטלפון של אותם הגברים, שהיה מלטף להם את
השרירים ומעריץ אותם עד שהתרצו בשביעות רצון - "קח, קח, תתקשר,
אולי נעשה את זה עוד פעם?" והוא היה מגחך, מכניס את הטלפון
לכיס ובבית, עורך אותו יפה יפה בפנקס שלו. לעולם לא מתקשר.

גם היום הוא מעיין בפנקס שלו, המרופט. נוגע, לא נוגע במספרים
שנהג לרשום בקפידה כה רבה. כמה רוצה היה להתקשר עכשיו... לקבל
יד אוהבת, מגע מאותו אחד שכבר אהב ונגע.

אבל לאמנון אין סיכוי, לא מאז שהפסיק לסרק את שיערו הארוך, מאז
שהפסיק לנקות את הדם על הירכיים שלו ומאז שלא אכפת לו ללבוש את
אותו הבגד שעליו נשאר שיירי הזרע של אתמול גם היום.

אז הוא סתם מעיין, חושב על מה שיכול היה לקרות אם לא היה פוגש
את האנשים האלו ועושה את הדברים האלו ונותן לאלכוהול, הסמים
והבדידות לעלות לו למוח.

פעם, כשלמישהו עוד היה אכפת, היו שואלים אותו אם הוא מתחרט
ואם... אם יכול היה לשנות משהו ולהשפיע על היום, על מחר, היה
עושה את זה?
בתקופה ההיא, כשלמישהו עוד היה אכפת, היה עונה שכן, שהיה משנה
והופך את הכל לאחרת.

היום, כשאף אחד לא שואל ואפילו לו לא אכפת, הוא עונה לעצמו
בשקט, מול המראה, שהוא קצת נהנה מהמצב, מהדירה המלוכלכת,
הטלפון המשומש, הפנקס המרופט והכאב שבקולו.
שאולי זה מגיע לו, קצת; והעונשים הם רק משחק גדול בשבילו.

אמנון מייחל ליום שבו יגיע כבר לפגישה עם אחותו, אל אותו המקום
הטהור, יחייך בפעם הראשונה מזה שנים וישקר לה. יגיד לה שהיה
מנהל בנק עם אישה ושלושה ילדים וכלב שמעולם לא נדרס.
שמת בזמן סקס, מרוב אושר.
ולא שחנק את עצמו בלילה, מאוחר, עם עניבה של מאהב ששכח, כמו
שתכנן לעשות כבר חודשים. הוא לא יספר לה, לעולם, שמצאו אותו רק
אחרי שבועיים, כשבעל הבית בא לאסוף תשלומים.

ואולי,
אולי לא יאלץ לשקר,
אולי המקום עם הכוכבים והשמש והירח, הוא חסר זיכרון, אולי הוא
ישכח את זה שאוהב להרביץ לו ואת זה שמכריח אותו להעמיד פני
חיה. אולי הוא ישכח את החתולה והמחנק והשחור.

אז אמנון מחכה.
הוא רק מחכה לרגע,
שבו יתפרק,
לרגע שבו זה יאכל אותו,
ואז הוא ייקח עניבה ואולי, אולי אפילו חגורה, כי את אלה יש לו
יותר,
וימות.

אמנון לא מחייך בחורף,
או בקיץ.
אם היה,
אמנון יכול היה להיות מאושר.