יושבת לבד,
חושבת לבד,
על האביב המתקרב ובא.
חושבת על הזוגות המחובקים,
חושבת על הטווס המשוויץ,
אל העלים מלבלבים והפרחים הפורחים.
איך מופיעים בכל מקום החיים.
איך הכל מתכסה במין אושר שכזה
במין שמחה עילאית.
אך בין כל האושר, הרוגע, השמחה
ישנו פרצוף קטן
פרצוף בודד כזה
שונה מכל הזוגות המחייכים.
הוא יושב פה לבד,
הוא חושב פה לבד,
רוצה להיות כמו כולם,
רוצה להיות בין הזוגות המאושרים.
אך משהו מחזיק אותו,
לא נותן לו,
לא נותן לו להיות כמו כולם.
אז הוא נשאר פה, יושב פה.
מסתכל על כולם מן הצד,
והנה הוא רואה אותי
ילדה קטנה כמוהו
אני בורחת
הרי אני רק ילדה קטנה
הרי אני אמורה להיות לבד.
או אולי...
לא? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.