בינתיים לפחות.

לאט לאט כבר לא חושבים על כלום.
לא מרגישים יותר כלום.
המוח ריק והלב עוד יותר.
כבר נמאס להרגיש ונמאס כבר לחשוב.
הכל מצטמק כי כבר אין יותר כוח,
נמאס להתאמץ ורוצים רק לשכוח.

מתי הכאב הזה כבר ילך מפה?
בסוף הכל קשור לכאב הזה.
אפילו האושר מלווה בכאב,
כאב כל כך חזק שגורם לו להפוך לאט לאט לנורא.

כל האהבה הזאת, כל כך חזקה וחסרת תנאים.
ידוע שהיא תהיה שם בכל מצב.
גם אם תישרף באש הגיהנום היא תחזיק מעמד.
אבל היא כל כך חזקה שזה כבר כואב.

הלב לא יכול להכיל אותה,
הוא מתפוצץ ומתפרץ אבל היא ממשיכה.
היא ממלאת את כל הגוף, ורוצה גם משם לצאת,
אבל לא נותנים לה.

והיא משתלטת על הכל,
על המוח, על הלב,
היא כמו כמות אדירה של אופיום.
אתה לא מרגיש שוב כאב פיזי.

אתה לא מרגיש שום דבר חיצוני,
היא כל כך פנימית שזה כבר כואב.
וגם אם תישרף, וגם אם תיהרס,
היא לעולם לא תעזוב.

וגם אם תיפגע, וגם אם תתרסק,
וגם אם תיהפך לרסיסים קטנטנים,
לעולם לא תעזוב.
כי אתם קשורים ביחד, זה חזק מכולם.

זה כמו סמים, סמים שלא נגמרים.
וגם כשאתה חושב שהטריפ נגמר,
הוא חוזר שוב ושוב.
בדיוק באותם שלבים.

אתה חושב שזה נגמר ואז היא חוזרת.
וזה כל כך כואב, כי חשבת שהיא נעלמה לתמיד.
ואז היא מכה בך, כמו פטיש ענקי, מוחצת כל זכר לשפיות.
ואז בא פרץ אדיר של רגשות, בתקווה להסוות את הרגשות האמיתיים.

ואז בא השקט.

השקט שאחרי הסערה, שאחרי המלחמה.

כבר נגמר הכוח להילחם,
לפחות עד הפעם הבאה.