בפעם הראשונה שראיתי גופה הייתי בן 8, לא ידעתי מה זה בעצם
אומר אם זה טוב או רע, אבל זה לחלוטין היה מפחיד. זה היה
כששיחקתי עם אלעד ויהודה בגגות גני הילדים שבשכונה, תמיד
טיפסנו לשם נתלים על המעקה אוחזים קצת דיבוק תלויים בן שמיים
לארץ. מאושרים כמו שרק ילדים בני 8 יכולים להיות.
בפעם הראשונה שראיתי גופה נבהלתי, זה אחד מהדברים שאתה ככל לא
תצפה אליהם ובום הם נופלים עליך.
היא הייתה מונחת ליד גרם המדרגות הפנימי שמוביל לגן הילדים,
עטופה בסדין לבן, סדין אשר כיסה את ראשה, את כולה. אלעד ראה
אותה ראשון וצעקתו הבהילה את כולנו. "יש פה ערבי מת" הכריז
בידענות, ואנחנו כמו חיילים ממושמעים הנהנו כמסכימים, זה בטח
ערבי. אבל עדיין נראה לנו תמוה העניין למה שערבי מת יארוב לנו
ליד הגג של גן הילדים? אולי הוא מתכנן משהו, אולי הוא חלק
מאיזו קונספירציה נוראה של ארגון טרור רעול פנים ואנחנו
בהיותינו שם בדיוק משחקים לידיים שלו?
"חייבים לקרוא למישהו" אמרתי כשבקולי מוסגרת הבהלה. "אהרן, לא
הגיע הזמן שתתחיל להטיל ביצים בבוקר? אז תוכל להיות צ'יקן
(תרנגול א.ש) בצורה רשמית" הפטיר אלעד בבוז כלפי. ואני, כמו
ילד טוב שמקבל הערה במקום עשיתי את הדבר הטבעי ביותר במצב
שכזה- ברחתי.
הוא באמת היה ערבי אמרו לי אחר כך, קראו לו ג'מאל הוא היה
המנקה הזקן שמצא לו את מנוחת הצהריים שלו למרגלות גרם המדרגות
שלנו. ואחר כך אומרים שאנחנו פולשים לשטחים שלהם.
בפעם הראשונה שראיתי גופה הייתי חייל, בשכם.
הייתה זו עוד שבת של ישיבה בחפ"ק בתל-ארס אשר שוכן לו על הר
גריזים דרומית לשכם וממעל לה.
המוצב עצמו לא גדול במיוחד ועם הצבא הנהדר והמתקדם של ימיינו
כמובן שאפילו מכשיר טלוויזיה מחורבן אחד לא היה באזור, מה שהפך
את רביצתי במקום לחוויה נפלאה. אבל זה היה בסדר כבר הייתי
רגיל, עוד חודשיים למנייק ואני בחוץ תופס תמטוס הראשון שיש
סטרייט מהבקו"ם.
אז מה עושים במוצב שאת זמן הקפתו בהליכה אפשר לעשות בזמן
שסיימת לפרק סיגריה?
תמיד אהבתי להתפלח לעמדת תצפית של החברה ממודיעין, הבעיה הייתה
שהם החליפו משמרות כל איזה שעתיים ובתור אחד שבמקום דרגות כתוב
לו "דובר צה"ל" על הכותפות לא זכיתי ליחס מלבב מאנשי הקהילה
השושואיסטית הזו, חבר'ה שהיו בטוחים שאני מינימום אילנה דיין
שבא לעשות כתבת תחקיר מעמיק על האמצעים המיוחדים שמפעיל צה"ל
בשטחים כחלק מלחימתו הזעירה בערים פלסטיניות.
קוס-אמק הצבא הזה.
אבל מה, לאותם חברה בעלי כומתות אורגנו היה אחלה נוף . הם פשוט
ישבו להם שם כמו האלוהים. מכירים כל רחוב וסמטא. הם ראו בדיוק
את תנועת הרכבים, תנועת השוטרים, תנועת הזקנים, תנועת החמורים
ואת אותה תנועה מגונה אשר התושבים עשו לחיילים.
אז נהייתי חבר שלהם.
הם ישבו להם מול המסך הגדול, אם משהו עניין אותם מייד מיקדו את
המשקפת האולטרה דיגיטלית וחזרו להתרווח להם בכיסאותיהם כאשר הם
נהנים משיא האירוע כאשר הוא מוקרן בטלוויזיה היחידה במוצב
המשדרת את אותו האירוע רק בקטן.
ואני אהבתי את הפינה הזו, היה בה משהו אחר מעין התנתקות מהשגרה
במוצב , נקודה בה יכולת להיכנס לסיפור אחר של אנשים אחרים,
ראית את שגרת חייהם של אותם אלפי פלסטינים שחיים להם את חייהם
מרגיש כמו הבמאי במופע של טרומן.
יכולתי לשבת שם שעות לראות את האנשים ולשמוע סיפורים
מהתצפיתנים, איך פעם הם זיהו ערבי מתייחד עם חמור בחצר אפלה,
וכשהיה חיסול ממוקד והם ראו איך המונית של הבן זונה מתפוצצת
תוך כדי נסיעה.
לפעמים היה אירוע מעניין. יכולנו לראות איך הצלפים של הסיירת
מטפסים ב 3 בלילה לגג הקניון של העיר וממתינים שם שעות בשקט עד
שהם מזהים חמושים ומתחילים לעשות באלגן, אמבולנסים דוהרים
ברחובות, ג'יפים וטנקים נכנסים פנימה, בקתבי"ם, אבנים מה לא,
כל העיר הייתה על הרגליים, יש עוצר והיא מחולקת ל2 , פקק תנועה
אחד גדול.      
איפה זה הוליווד.
ואני יושב שם בשקט רואה ולא נראה שואף עוד קטנה מהסיגריה מנסה
להבין מה אני עושה במקום שכזה, ונזכר בחשיבות הדוברות המבצעית,
כמה טוב שלדובר צה"ל יש נציגים בשטח. עכשיו צה"ל נשמע אמין
בתקשורת. הקצינים בקריה שמחים - הם לא צריכים להטריח את עצמם
לעומק השומרון, יש מירס והמזגן עובד.
מדי פעם המח"ט יצא לסיבוב, וכשהמח"ט יוצא לסיבוב אני איתו.
דווקא הייתי שמח על הפרת השגרה הזו , קצת אקשן, יורדים לשכם
מסתובבים בשכונות משתדלים להראות מפחידים עם הכוונות , אני
הייתי מפחיד עם המצלמה- כל אחד והפחדים שלו.
זה התחיל כארוע לא יוצא דופן, דיווח בקשר על כוח שזיהה חמוש,
החמוש נמלט לאחר שנפצע מירי והצליח להסתתר, הכוחות בחיפושים.
שני שיחות טלפון וגל"ץ פותחים עם הידיעה, אין נפגעים
לכוחותינו.  
והשגרה כבשלה אבל כשזה קורה אתה לא יודע מאיפה זה בא לך,
פתאום אני מוצא את עצמי בתוך מערכת מתגלגלת שלא עוצרת. 2
טלפונים במקביל אחד מכתב רויטרס ועוד ממתינה מהקצין ששכב לו על
חוף הים בשיזוף גב  שואלים מה העניינים שם, דיווח על 7
הרוגים?!!
לא הספקתי להבין מה קורה כשפתאום אני קולט אני דן הנהג של
המח"ט תוך כדי ריצה מסמן לי לעלות לשים אפוד קרמי וזריז על
הג'יפ, תוך שנייה מצאתי את עצמי ברכב דוהר במהירות לא סבירה
בכבישים שלא ברור למה הם מכונים כך במדרונות ההר לכיוון הקסבה
בשכם .
המקום הכי צפוף ומסריח בעולם.
אותו החמוש שזוהה נמלט למקום המסתור בו מסתבר הסתתרו כמה חברים
נחמדים שלו שבין זריקת הקוביות על לוח השש-בש לבין תכנון
הפיגוע הבא הופתעו לראות את החמוש פורץ בפאניקה למסתור מדמם
וצורח:  "אל גי'ש הון, אל ג'יש הון".
הטלפונים לא הפסיקו לצלצל " צוותים של ערוץ 10 וערוץ 2 יוצאים
אליך תדאג שיפגשו אותם במחסום" ואני מנסה לאחוז בידית היחידה
שיש בג'יפ, משתדל לשמור על יציבות עם המכשירים תקועים באוזניים
יודע שאירוע כזה לא הולך להסתיים מהר. כמה שאני צדקתי.
מתקרבים לקסבה המואזין צורח, הדרכים חסומות, המח"ט צורח
בקשר,ההמון ברחובות, אבנים באויר, הקנים בחרכים, אוירה של
הפיכה לאומית עוד רגע והנשיא נופל.
רק לא לעצור , רק לא לעצור... עוצרים. מחסום. דקה של עמידה
במקום ובלוקים עפים לכיוונינו מכל עבר. המח"ט יורה באויר. שקט
. ג'יפ ב' מגיע לחילוץ. בום. צינור 4 מטר מברזל נוחת מלמעלה.
כל הג'יפ רועד. חילוץ זריז ומגיעים למקום בנסיעה זריזה בין כל
הסמטאות והדוכנים. למעלה מ10 ג'יפים כבר מקיפים את המבנה.
המח"ט פורק ואנחנו איתו רצים פנימה, תוך כדי אני קולט את מוחמד
ג'מין הצלם הבכיר של רויטרס בשכם "תן לו להיכנס" צרחתי על
החייל ההמום " תקשורת זה טוב" והמשכתי פנימה.
והריח ,ריח מסריח של תערובת ביצים ודגים בני שנה, ריח שלא
מרפה.. השכנים צועקים, הנשים צורחות  וערבי לא ברור כולו נראה
כאילו ברח מקבר פרפר לו בהיסטריה - "הוא הצליח לברוח בזמן" אמר
למח"ט המפקד בארוע כתגובה למבטו השואל.
"תתרחקו ממנה שלא תקבלו עגבת" שמעתי קול מוכר קורא, קול מוכר
מדי.  זה היה החובש הפלוגתי שהיה בארוע. "אלעד!זה אתה ?! מה
לעאזזאל אתה עושה פה?!"  קראתי בהפתעה למרות שלא הייתי מופתע
כלל, זו הייתה בערך הפעם העשירית שאני פוגש בצבא בן אדם שלא
ראיתי כבר תקופה לגמרי במקרה.
אבל אלעד, החבר הכי טוב מהשכונה, החבר שנעלם אחרי שההורים שלו
עברו דירה כשהיינו בני 8,     גם דברים כאלה קורים בצבא. הזוי.

. " כן , כן אני בטוח, הם היו מחבלים, כנראה כל הנהגת גדודי
אל אקצעה בעיר, הם חוסלו - שנייה, יש לי ממתינה" עדכנתי
ביודענות את הקצין בטלפון שעבר להתמקד בבטן משתדל להתעלם ממה
שאני יודע בוודאות , הדבר הזה ששכב חצי מטר ממני לא זז, מה
שהיה לפני 5 דקות בטן נראה עכשיו כמו קורבן לאחר מפגש עם כריש
בלב ים. חצי מהגופה הייתה פתוחה ומרוסקת.
והריח,  ריח מסריח, נוראי עוד שנייה אני מקיא.
ואז חשתי את התחושה הזו שאין חזקה ממנה, תחושה של עוצמה של כוח
של פחד בלתי נשלט תחושה של משהו אבסולוטי וטוטאלי עד סופני, לא
הצלחתי להבין איזו השפעה יש למוות עלי עד שראיתי אותו בעיניים.
הוא היה מת, הוא לא זז, בקושי יכולתי להביט בו, רק המחשבה
שמישהו נגע בו עשתה לי צמרמורת אימים. ולחשוב ששני מטר ממני יש
עוד שישה כאלו, מזל שהם נקברו בפנים, אין זמן להוציא אותם עוד
שנייה כל שכם סוקלת אותנו.  
את ההתקפלות מהארוע אני זוכר במעומעם, אנדרלמוסיה שלמה,
עיתונאים, תושבים זועמים והמון המון אבנים.
פחד אלוהים.  
"אמא את לא יודעת מה עבר עלי היום, התעלפתי באמצע שכם, ואת
יודעת מי היה החובש שטיפל בי?
אלעד- הבן של פנינה מהשכונה"
"זה לא היה הילד המשוגע  שניסה לשרוף את המנקה הזקן כשישן לו
ליד הגן?"
".. אמא..שנייה, יש לי ממתינה".