נכתב ב-2002.



"זהו. את יכולה לראות את הענייין כגמור"
מחייך אלי עוד חיוך אחרון. מחליק את הטפסים לנרתיק שלהם,
הכחול, וממתין שאפנה את מקומי.
אני מתקשה לזכור שמות, לזכור את שמו.
רק המבט הזר והשן התותבת נחרטים בזכרון.
נדמה לי כי נעצתי בו מבט, נאחזת בו.
"אל תאיץ בי" אני קוראת בלי קול, "אתה הרי שותף ל..." לא ידעתי
לכנות זאת במחשבתי.
איך מרגישים כשמתחילים מחדש?
מסורבלת אני עוזבת את המקום.

( מחשבותי להקת ציפרים נודדות. אני רוצה לתרגם אותם לדיו ומיד
יחפשו ארץ חום אחרת. איך מתמודדים עם סתיו?)

עכשיו אני כותבת לך מכתב. הנמען ישתנה ככל שיארכו דפיו. המרחק
ימדד גם בקילומטרים, גם ברעב.
פעם היה לי חלום בהקיץ.
מחר אני עוזבת את הארץ. מרימה טלפון: בוא.
אתה מטפס 4  קומות. בריצה. בלי לנשום. בלי למצמצ בעינייך.
(עכורות עכורות העיניים שלך. מה קורה איתך בזמן האחרון?)
קירות ירוקים, מראה ענקית. עדיין לא ממצמצ.
"החדר שלה" אתה חושב בכאב.
"החדר שלי" אני מכירה בינכם.
אתה מכיר אותי. אני לא ספונטנית דיי כדי להשאיר ליד המקרה את
הפגישה האחרונה.
אז יהודה פוליקר אומר לך "יש דברים שרציתי לומר ואינם נהירים
לי, המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן"
ואתה מדובב. ואתה ממצמצ.
אתה יודע מה? עכשיו, כשאני כותבת את ה"הקיץ" הזה מתחשק לי
לעצור כאן.
בלי לסיים בגוף הרעב. בגוף השבע. בעצב המפורר.
כל "הקיצ" עליך מסתיים בפירורי אני.

(למתוח את כף היד, האצבעות, לא להדק אחיזה. ואז להרים גבות
מתפלאות: איך נפל? לא הפלתי, לא רציתי שייפול.
גם לא רצינו חזק שיישאר, גם לא רוצים עכשיו)

מתכננת גישה שונה:
עוד שבוע אני מתחתנת. ורציתי שתדע אני עוצמת עיניים- יפה יפה
בשמלת כלה. אהוב אמיתי פורם אותה, פורם אותי.
פרפרים פרפרים כל האביב היום. ואולי תתעשת. תהפוך את כל העולם
כדי למצוא אותי בקובה, בלונדון, בגבעתיים.
או תמשיך להתקשר פעם בזמן. לשתות קצת דם אני. צובר כוח- דרקולה
לא שלי.
תשבור איזה אגרטל. הילדה שלך מתחתנת. עוד שבוע!
ככה אני רוצה לכתוב לך, אבל אפילו אהבה אין לי.
והאגרטל מפלסטיק שהכנתי הלך לאיבוד.

(איזה פחד מוזר זרם בעורקיי. לבד. ריק. שחור. טיפש. מלוכלך.
מיותר.
איזה מיותר אתה- את זה אני  לומדת לאט.)

אז רק רציתי להגיד לך איזה 15 דברים.
אני יודעת שאתה זה שהתקשר. חסום. לא מזוהה. כמו שרק אתה יודע
להיות. מעריץ אלמוני מגוחך.
"לפחות לשמוע 5 מילים" תמיד אני מתרגשת כשמישו שם לב לפרטים
הקטנים- כשרון שלך.
אז סתם שתדע, גם הכשרון הזה נמס. זה היה 6 מילים:
'שלום, הגעתם למירב, אפשר להשאיר הודעה'. 6 מילים.
אבל אני יודעת שהתקשרת כמה פעמים כדי לשמוע את קולי בהודעה.
אני לא אוהבת אותך. אני כן. אני לא. לא יודעת.

(אהבה זה כמו שמש שאפ פעם אי אפשר להסתכל עליה בעיניים פקוחות.
מבחינות. ואתה- פעם חשבתי שהיית שמש,
אבל אתה רק צל עובר-חולף.
רק רגע.)

"הבית ריק עכשיו וחשופים הם הקירות"
וגם מעצבן שאפילו לכתוב, שאתה יודע שאני יודעת, אני צריכה
להתאמצ כדי שייצא מוצלח.
"לא קוראת עיתונים"
אני כותבת אליך אסוציאציות.
"כל הלילה על האש, על נפשנו אבקש"
נבקש? מה נבקש? תגיד, גם אני הייתי שמש שלך?
חצי קילו של זיכרון החבאתי בארון מתחת לשמלה השחורה שקנית לי.
חצי אחר זרקתי לפח.
ואז את השמלה.
"מה אומר ומה אגיד, תן לפצע להגליד"
עוד לא עברתי את המחסום הזה: לרצות שהמכתבים שלי אליך יהפכו
לרב- מכר משו בן זונה. ככה שאני לא ממש כותבת אליך. אני כותבת
לאיזה בן-זונה. למישו שהוא משו. חור עמום. חרטות. סימני שאלה
מתאדים.

(לא מתגעגעת אליך.
מחסומים נפרצו.
חופש.)