זה היה יום משעמם בבית הספר המסריח שקיים כבר 52 שנים או איך
שהמורה אוהבת לקרוא לזה: "נ'ב שנים".
ישבתי בכיתה, שלא כהרגלי כי בדרך כלל אני אוהבת להבריז
משיעורים ולדבר עם כל האחרים שמבריזים איתי באותו הזמן, אני לא
יודעת מה עבר לי בראש באותו היום כשהחלטתי לשרוף 45 דק' מהחיים
שלי על מקצוע משעמם כמו אזרחות.
תמיד האמנתי שאף מורה לא תוכל ללמד אף תלמיד איך להיות אזרח.
ושהסוד של "איך להיות אזרח" טמון בצבא - אם היו מניאקים אליך
תהיה אזרח מניאק, אם אנסו אותך בתחת תהיה עוד איזה הומו
שיורדים עליו ב"ארץ נהדרת" או ב"מועדון לילה".
ואז הבחנתי בניחוח מוזר שעולה מהליפה המצחיקה שיש לילדה מהכיתה
שלי, ישר ידעתי שזה ריח של שרוף כי הליפה שלה בערה באש.
כולם התפקעו מצחוק חוץ מטובי הלב של הכיתה שמיד שפכו לה מים על
הליפה.
בשיא התחכמותי צעקתי להם: "מים זה דליק!!!! מה אתם עושים?!"
והמורה הזקנה ההיא שהקמטים כבר נוזלים לה מהפנים כאילו הם
צועקים: "בבקשה! תני לנו ללכת!! הפנים שלך כאלה משעממות" שלחה
אותי החוצה לחשוב על מה שעשיתי, וזה מה שעשיתי באמת, חשבתי.
חשבתי על העובדה שהגורל צחק לי בפנים - או יותר נכון צחק לילדה
עם הליפה בשיער שלה.
וחשבתי על עוד דבר, מזלי שהדבר שנשרף לי הוא 45 דק' מהחיים שלי
ולא איזו ליפה מבעיתה עם ניחוח של חרא של קרנף... |