במקום להגיד שאתה אוהב, נתת לי שרשרת מתנה. שרשרת של חצי לב,
עם השם שלך. שמת לי אותה סביב הצוואר, ממש כמו רצועה. עכשיו
כולם ידעו - אני שלך.
את החצי שלך שמת במגירה, אבל אני את שלי ענדתי כמו שביקשת.
וכולם ידעו - אני שלך.

בהתחלה הייתי גאה בקולר החדש שלי. הראיתי לכולם וסיפרתי כמה
אתה אוהב, כמה אתה מטפח. 'תראו, הוא אפילו קנה לי שרשרת'. אז
לא ראיתי שהשרשת לא הייתה בשבילי, אלא למענך. שידעו, שלא
יתקרבו.

עם הזמן דעכה ההתלהבות. או יותר נכון, המקור שלו - אתה. פתאום
נעלמת. היית בא פחות, מפנק פחות, מתקשר פחות. לא מספיק לשים
קולר ולדאוג מתי שהכל עוד צעיר וחמוד ויפה, זה לא משחק שאפשר
לזרוק. אבל אתה זרקת. השארת אותי בצד ומידי פעם היית לרגע בא
לקצת. ואני, כמו כלבה, הייתי שוכחת את הכל ברגע ומכשכשת בזנב
לקראתך. שמחה שנזכרת ומאושרת בכל טיפת תשומת לב שקיבלתי.
ואז הימים שבהם היית פה נהיו יותר ויותר נדירים, והזמנים שבהם
התעלמת ופגעת הגיעו יותר. כשפגעת, הייתי מנסה לשכוח אותך.
בלילות בכיתי בגללך ואמרתי לעצמי שדיי, לא עוד. ובבוקר,
כשהסתכלתי על עצמי במראה, עם העיניים הנפוחות והאדומות - מחוסר
שינה, מבכי ראיתי גם את השרשרת עם השם וידעתי. אני שלך. אפילו
כשהשרשרת כבר איבדה מצבעה הבוהק, הכסוף והיפה עדיין השם שלך
היה חרוט שם - חרוט עמוק.
הדמעות חנקו את גרוני ורציתי לצעוק, רציתי להגיד לך להפסיק.
אבל הקולר היה חזק מידי וחנק אותי. סגר על מיתרי הקול ולא נתן
לי להגיד דבר.


"חצי לב זה לא שבור, לא?" שאלה אותי אמא פעם. ואני למדתי שבאמת
חצי לב זה לא מספיק. לב שבור על הצוואר, לב שבור בפנים עמוק
בגוף. ניסיתי להסתיר את הלב השבור. אולי אם לא יראו אותו הוא
לא יהיה קיים - אבל ידעתי, זה הכל תחפושת. תמיד צריך להיזהר.
לא להפשיט את עצמי לגמרי מול האחר. שלא יגלה את הלב השבור
שחוסם.

עומדת מול הראי ומסתכלת. שלוש שנים לקח לי להוריד את הקולר
ועכשיו... עכשיו אני חופשיה. זה היה סה"כ סוגר קטן שבקלות ירד.
מתכת קטנה שבנגיעה ירדה. כל-כך קל, אז ממה פחדתי? לא נראה לי
שהוא אפילו שם לב בהתחלה, עד שדיברתי. יכולתי לדבר! להטיח בו
הכל, ולהגיד לו שדיי. פתאום הייתי חופשייה - לצעוק, לדבר. ומה
זה הקול הזה שיוצא עכשיו מגרוני? צחוק?! האם זה אפשרי?!
חופשייה. וזה כל - כך טוב. פתאום, כל העולם שלי.
ואני? אני של אף אחד. לא, בעצם, אני של עצמי.