תיכון
בית ספר תיכון
אתמול סיימתי. אבל באמת סיימתי.
עם נקודה גדולה וסופית בסוף המילה סיימתי.
כל שנה שרים את "כל סיום הוא התחלה חדשה", או משהו כזה.
אני חושב שעד שתגיע ההתחלה החדשה הבלתי נמנעת והלא כל כך רצויה
הזו, בצבע ירוק זית (ככל הנראה), אני תקוע במין... לימבו.
דווקא המילה הזו עולה לי בראש, עם קונוטציות דרמטיות של נשמות
אבודות, אבל בעצם זה הרבה יותר פשוט.
כל כך פשוט שזה לא כל כך חשוב שאני אדבר על זה אבל אני רוצה
לדבר על זה.
פשוט נגמר.
אין למה לחכות יותר. לא לסוף היום. לא לאוטובוס בהסעה. לא לעוד
מישהו, או משהו.
אין אפילו את הסוף שלו חיכיתי וממנו התעלמתי (עד שהוא הכה בי
ישר בחזה).

וזה בכלל לא חשוב אם נהניתי או לא. אני שואל את עצמי איפה
הייתי 18 שנה, אבל זה לא באמת משנה.
אם הייתי נהנה מכל רגע ורגע, מוקף באנשים שאוהבים אותי ובכל מה
שאני צריך, היה זה סוף של משהו טוב, סוף עצוב, התחלתה של
נפילה.
ואם פספסתי כל הזדמנות, לא ניצלתי את הזמן, לא בחרתי נכון
ובחרתי לא לבחור, זה אותו הדבר. עצב. עצב של ריקנות.

לא הרגשתי שייך להכול, אולי הייתי במקום טוב באמצע ואולי אני
משלה את עצמי והייתי בחוץ,
אבל ככל שהסוף הזה דחק והתקרב, הרגשתי צורך להתקרב למרכז.
יש תחושה מנחמת של ביחד כשמסיימים עם כולם, כשמישהו אומר לך
תודה במיקרופון על במה במגרש כדורגל של בית הספר בסופו המרגש
של מופע סיום גדול ורדוד, כשכולם משפריצים שמפניה לכל עבר.
הנחמה הזו סופה להתחלף לריק. אצל כל אחד זה מגיע ברגע אחר
ובמינון אחר, אבל זה מגיע.

אצלי זה בא ברגע מאוד הגיוני.
חזרתי מהאפטר. אותה מסיבה מסורתית ושטופת זימה.
לא נחלתי הצלחות רבות בתחום הזימה אבל העיקר הוא שרקדתי את
עצמי לדעת, כאילו אין מחר, למרות שמחר כבר הגיע והרמקולים כבר
היו עייפים ועוד רגע נגמרו כל השירים בעולם והיה צריך להתחיל
לנגן אותם מחדש.
אבל רקדנו כולנו. והרגשנו מה זה "כולנו" בפעם האחרונה. וכל אחד
הרגיש את זה בא ולא רצה לעצור, אבל מתישהו צריך לעצור.

הגעתי הביתה.
האלכוהול כבר עבר. אני עייף אבל לא יכול לישון.
קיבלתי מוקדם יותר באותו היום ספר מחזור. עברתי על התמונות.
מיינתי את הפרצופים.
"אותו אני מכיר". "אותו אני לא רוצה להכיר". "אותה הייתי שמח
להכיר".
לא בכיתי. אני לא מאלה שבוכים. אבל הייתה לי הרגשה מוזרה בבטן,
ולא בגלל השיכרות של הלילה הקודם.
נשארתי לבד. אף אחד כבר לא חייב להיות איתי באותו המקום. יש לי
הרבה להגיד על המסגרת הזו אבל בלעדיה אני לא יכול לפגוש אחרים
ששונאים אותה או אוהבים אותה או שלא אכפת להם אבל הם שם.

כשהגיעה מין קהות חושים מוזרה כזו, מיהרתי לנצל אותה כדי
לישון.
כשהתעוררתי זה היה כמו להתעורר ביום רגיל, אולי שבועיים לפני
הבגרות בתיאטרון, כשמין בועה כזו של דברים שהמוח שלי יאלץ
להתמודד איתם מתישהו מרחפת לידי ותמיד נכנסת לי קצת לתוך
הפריים, כמו קצה של אצבע שנדחף לכל התמונות שפיתחת מהמצלמה.
אבל זו הייתה בועה שונה, במקום לאצור בתוכה את כל הדברים שאני
לא מסוגל להתמודד איתם בו זמנית, היא הייתה ריקה. וזה יותר
גרוע מכל הבועות שניסיתי לפוצץ אי פעם.