תמיד היית מתנפצת אליי במן משפטים כאלה :
`היא תמיד היתה מוצאת דרך לבוא אליי גם כשההורים עשו בעיות`
`היא תמיד היתה קונה לי כל חודש כל חודש מתנה אני הייתי חשובה
לה`
`היא תמיד זכרה את כל התאריכים`
`היא תמיד ידעה מה לומר...`
`היא תמיד היתה מסדרת אחריה...`
`היא תמיד נתנה לי להיכנס איתה למקלחת`
`אותה דווקא אמא שלי אהבה...` כאילו שזה לא מספיק נורא היית
מוסיפה למשפט הזה תמיד `כנראה שאת בעייתית`.

בדרך כלל לא הייתי מגיבה לך מתכנסת בתוך עצמי נכנסת למקלחת
ושוטפת את הכאב שלי ממך במים וסבון אחר כך יוצאת אליך נקייה
מצלקות ונכנסת אל הסדינים הלבנים ומתכרבלת בך, היינו עושות
אהבה ואיכשהו אני הייתי יוצאת זאת שמפצה, זאת שאשמה, זאת
שרעה.

אף פעם לא הבנת את המגבלות האלה: עבודה, הורים, לימודים ומרחק
כי יש לך מן ציור רומנטי בראש לגבי כל הדברים בעולם, בעיניים
שלך הכל נראה אפשרי אפילו צניחה חופשית עם ספה, עצים מדברים
ואני ואת מתחתנות כשכולם תומכים בנו ומגיעים לחתונה. זאת את
ואני אוהבת אותך המון על כל היתרונות על כל החסרונות ככה את
חתיכה שלמה ואמיתית! וככה התאהבתי בך, בך ובכל המוזרויות
הקטנות שלך!

היום לא שתקתי הרוטינה הזאת של מקלחת וסקס כואב נמאסה עליי
הייתי חייבת לשבור את השתיקה. הנה רצית אותי כל כך דומה לה
והנה אני מדברת!
"אני אף פעם לא אהיה היא!! את לא מבינה!?" צעקתי עליך אחרי
נסיעה של 45 דקות באוטו תל-אביב ירושלים ואני חשבתי שזאת תיהיה
נסיעה רומנטית שקטה ונעימה אבל בעצם למה אני מוכרת לעצמי
שקרים?! תמיד כששתינו נוסעות לתל- אביב את נזכרת בה, בכל
הרגעים שאסתפן ביחד, בכל הרגעים שלי ולך לא יהיו לעולם! רגעים
שחסרים לך כל כך בקשר שלנו, כל כך חסרים שאת לא שמה לב בכלל
לרגעים היפים שלנו... ואני לא מוכנה לומר שלנו אין רגעים יפים!
כי יש!

הקול שלך נשבר והבעת תימהון והפתעה היתה מרוחה לך על כל הפנים
והאיפור שביזבזת עליו שעה לא הסתיר דבר. תפסתי אותך לא מוכנה
ללא השומרים הקטנים בתוך הראש שלך הם כנראה נרדמו ועברתי את
המכסומים ואת התחלת לבכות ולחשת מחנק " לא ביקשתי שתהיי
היא..." שתיקה.

"לא, לא ביקשת אף פעם לא ביקשת ממני להיות היא אבל תמיד מצאת
דרכים להראות לי כמה שאני פחות ממנה. כמה שהיא יפה ממני, חכמה
ממני, מתחשבת ממני, רומנטית ממני, אוהבת ממני, מפנקת ממני,
מכירה אותך ממני, מלטפת ממני, מבינה ממני טובה הרבה הרבה יותר
ממני!"

שתיקה.

השומרים מגבשים אצלך בראש עכשיו תוכנית התגוננות אבל היום כבר
לא תיהיה שתיקה לא התכנסות לא מקלחת וגם לא סדינים לבנים כשיש
לך מצב רוח רע את תמיד שמה את אלה בצבע בורדו ושחור הנה אני
דווקא כן מכירה אותך המחשבה הזאת חולפת בראשי ובוחרת לא לשחרר
אותה אל האוויר העולם.

המשכתי: "תראי, קיבלתי אותך אליי שבורה וטיפלתי בך לקחתי אותך
בידיים שלי ופינקתי אותך היו ימים שלמים אני זוכרת שהיית אומרת
לי  `כמה שהידיים שלך טובות` אהבתי אותך ועמדתי לידך כל שעה
שהיית צריכה אותי, הייתי עבורך הכל. מה קרה שאת כבר לא רואה
אותי כמו שאני!? מה השתנה!? אני יודעת שתמיד היית מזכירה אותה
תמיד הטחת בפני את העובדה שהיא האהבה הכי גדולה שלך ואת העובדה
שאת רואה אתכן חוזרות להיות ביחד בעתיד ושאני תחליף זמני אפילו
לא תחליף רק מן ספר לדרך וגם לא טוב במיוחד" שתיקה.

המשכתי, עכשיו גם הקול שלי כבר רעד השתיקה הזאת שלך כל כך
מוכרת לי היי, היא לא שייכת לי!? היי עכשיו גנבת ממני גם את
השתיקה שלי!
" אם את לא רוצה אותי יותר... אני אבין..."

שתיקה.

"והשתיקה אומרת הכל..."

תמיד תהיי בליבי! את, הסדינים הלבנים, אמא שלך, המשפטים, היא
כחלק ממך, הקשר שלנו שאף פעם לא יהיה מספיק לך, השתיקה, המקלחת
והסקס הכואב.
אנחנו כבר בירושלים אני חושבת לעצמי הנה הסיוט עומד להיגמר...

"תמיד כשמגיעים לבית הכל מסתדר ורואים ברור יותר..."
"מה?" אמרתי מנומנמת.
והקול לידי ענה "אמרתי שעם השמשה המלוכלכת הזאת כבר לא רואים
ברור יותר..."  

"כבר הגענו? אויש, הייתי כל כך עייפה..."
"את ישנה כמו מלאך את יודעת, חכיתי שתקומי כדי שאוכל לשים
מוזיקה"

מדליקה.
היא מוזיקה ואני סיגריה.
משו מתנגן ואת מחייכת, אני מכירה את החיוך הזה ולא מתלהבת
במיוחד זאת דרך לא יפה להעיר אותי אני מציינת לעצמי "את יודעת,
היא אוהבת את השיר הזה..."

וואלה?! לא חשבתי אחרת...

"כן, שיר יפה..." שתיקה.
המשכתי: "את יודעת חלמתי איזה משהו... ואני לא מצליחה להיזכר
מה..."
ואת:" חחחח מתוקה שלי אני מקווה שחלום טוב! היא היתה זוכרת את
כל החלומות שלה ומספרת לי עליהם ואז היינו מפרשות אותם
ביחד..."

וואלה?! מעניין... אני דווקא מתחילה להיזכר...