"ראוררר" האריה הצעיר שואג לעומתי, מצמיד את פרצופו לחלון.
"עכשיו אל תתעצבן או משהו, או.קיי? סובבתי את המפתח והרמתי את
המחיצה "אני יודע שזה לא האוכל האהוב עליך אבל תצטרך להסתדר"
הפלתי את השקית ומיד חזרתי לנעול את התא הקטן. האריה, שהחלטתי
ששמו הלל, שלח את טלפיו לטפל בתכולת השקית כשהוא שולף לבסוף את
הסטייק של פוד- קלאב שהכנתי לו במיקרוגל. הוא רחרח קצת מסביב
לבשר עד שנפלה אצלו ההחלטה ועל פי נהמותיו הבנתי שאני יכול
לחזור ולצפות בטלויזיה. היו אלה נהמות השמחה שלמדתי לזהות אצלו
במשך הזמן. כבר שבוע שאני מטפל בו, בהלל, וכבר ידעתי לחוש
במצבי הרוח השונים שלו. מה שברור היה, שהלל לא יחזיק מעמד בתא
הקטן הזה יותר מעוד כמה ימים. לצורך זה החלטתי להעביר אותו כבר
מחר למני ולקוות שעד אז הוא ישאר בריא.
הלל השמיע כמה נהמות מאחורי. "שקט" אמרתי, מנסה לחנך אותו "יש
עכשיו חדשות". יעקב אחימאיר מציג את המראיינת האורחת כשנשימה
חמה בעורף מושכת את תשומת לבי. אני מסובב את הראש ו... כוס
אמק! מיד נפלתי לרצפה, מנסה להרחיק את עצמי במהירות מהלל הבלתי
צפוי. "או. קיי הלל" פתחתי בקול מרגיע "בוא לא נעשה משהו משוגע
מדי, טוב"?. הלל זינק בתגובה על כורסת הטלויזיה והתיישב לבחון
את דירתי. עמדתי דום כמה מטרים ממולו, נזהר שלא לעשות תנועות
מחשידות. מנת ההרדמה נמצאת בתיק שעל השולחן, חשבתי. אם אני רק
יצליח... מה אני מדבר בכלל?! פרצתי במנוסה פראית אל תוך
השרותים ונעלתי את הדלת, מצמיד את אוזני לשמוע את מהלכיו
הבאים. זה לא היה אמור לקרות ככה! זה היה אמור להיות משלוח
רגיל של קופי קרקס. כמו בכל כמה חודשים, אני נפגש עם הרוסי
בערד ועולה לירושלים. משם אני מוסר למני בהר הצופים וגמרנו.
מני שואל אותי: "אתה יכול להעביר משהו קצת יותר מתוסבך"?
אני שואל "מה, נחשים"?
"לא, לא" מני צוחק "גור קטן, לא משהו מסוכן"
אני מבולבל "כלב? חתול"?
"אריה".
המניאק הבטיח לי שזה יהיה גור קטן! גור קטן! אני יושב על האסלה
חסר אונים שאני שומע את הלל מטפס על המדפים ומנפץ את כל מה
שבדרכו. "או. קיי" אני אומר לעצמי "אתה תקח את המזרק שבתיק,
תתקע לו מאחור, תזרוק אותו למשאית ותסיע אותו לאיזה חור". אני
נושם עמוק. אחת, שתיים, שלוש! התפרצתי בסערה מחוץ לשרותים, טס
כשד אל המזרק. ציפיתי לשמוע את את נהמותיו הנפחדות של הלל אבל
הדירה הייתה שקטה לגמרי. הסתכלתי מסביב. "אני לא מאמין"! החלון
לרחוב היה פתוח לרווחה. זינקתי החוצה כדי לגלות את ידידי השעיר
פוסע בדילוגים כמה מטרים לפני. "הלל" רדפתי אחריו בזהירות
שהמזרק בידי "הלל, תעצור שניה, לאן אתה הולך"?
הלל המשיך לטופף לאורך הרחוב. רק שלא יכנס למדרחוב, חשבתי. "כן
ככה, יופי" הלל פנה לסמטה צדדית וירד במדרגות האבן. המתפללים
של נחלת שבעה לא שמו לב שחלף לצד בית הכנסת, משמיע נהמה
חרישית. "לאן אתה הולך? תחזור לפה, נו..." כשזנבו אל על פרץ
היצור לרחוב החשוף ונעלם ממנו בחזרה לסמטה חשוכה. "כדאי שאני
פשוט יסתלק מפה וזהו" אני מחליט לעצמי ופונה להימלט כשקהל
אנשים צורחים נפלטים מאחד הפאבים שמכיוונו של הלל. "יש שם
אריה"! אני שומע ילד צועק ומאחוריו האריה שלי, מנסה לנשוך
מלצרית חמודה. "תעצרו אותו"! נשמעו האזרחים הנמלטים בבהלה.
איזה חייל התקרב וכיוון את הכלי שלו על הלל. "לא! חכה"! קראתי
וזינקתי עליו בלי לחשוב "הוא שלי! יש לי זריקת הרדמה בשבילו".
למה היה איכפת לי מהשעיר? אני לא יודע.
"אז סע כבר" החייל צרח עלי.
פניתי להלל שהתבצר כעת לבדו מאחורי פח זבל. "הלל, אל תטרוף
אותי או משהו". התקרבתי אליו בזהירות, הוא נראה מאד עצבני.
חלפתי לידו והוא התרומם מיד. "הלל, תיזהר, אל תעשה משהו
אידיוטי" אמרתי ומיד זינקתי לתקוע בו את המחט.

"ראורר" האריה הצעיר שואג לעומתי, מצמיד את פרצופו לחלון
המבקרים בגן החיות. התפרים בראש עדיין לא הצליחו להשקיט את
הכאבים החדים , אך היה בהם כדי לשכנע את את השופטת שלא להחמיר
איתי. הלל פנה בחזרה לאגם שלו ואני החלטתי לסיים את הביקור
השבועי וללכת לחנות חיות. אני חייב לקנות חתול. חייב.