ההרים אשר קראו לי
גבהו ורחקו
נמלאו בפריחה אביבית
כמו אותם חלומות ישנים
שהפכו לחול ואבק
על דפנות זכרוני השסוע.
נדנדה ישנה, חצר גדולה
מדים של בית ספר,
הילדה בתמונה -
היו הדברים כמשל ושנינה
כסיפור מלא תקווה בעתות מלחמה.
הנהר הצלול קר,
ומימיו, רדודים רדודים.
מעולם לא למדתי לשחות
אף כשנזרקתי לתוך עומקו
של הים התיכון,
לא הבדלתי בין אצה למדוזה
בין תמימות לנבזות
בין מי שהייתי לבין מי שהנני כיום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.