עומד הייתי בשוליו של כביש ארוך. חיפשתי בעיירה הקרובה לכן
ירדתי לכביש למצוא לי אמצעי. אמצעי להעביר עצמי לעיירה. להוט
הייתי, שכן כבר צרבה בי ההמתנה לדבר שלא התאפקתי מבואו, מכך
שיהיה שלי, שאכבוש סוף סוף משהו בעל ערך בחיי. בקופצנות
ילדותית ומרוצה הנחתי ידי באוויר כאות לרכבים העוברים שמעוניין
אנוכי בשרותם, בהנחה שירצו ויסכימו לעצור לי ולקחת אותי את
כברת הדרך למעוז חפצי שניתן לאמור לא היה רחוק מאוד, אלא יחסית
קרוב. קצת יותר מהישג יד קלה, וקצת פחות ממסע מפרך ומעצבן.

שעה קלה שלא נעתר מי מהרכבים לבקשתי. ממרוצה עברתי למצב של
עצבני מאופק. חלחלה בי שמחת התקווה אח בקושי לתוך הסבלנות
הקצרה שעמדה בי אותה שעה. גושי מתכת חסרי חמלה אמרתי בליבי,
אפילו לרגע לא משגיחים בי, טסים לעיתם כאילו אני לא קיים,
כאילו לא רואים אותי. אבל מרגיש אני, מרגיש ברגש, מרגיש בחום,
זה הרי לא יכול להיות חלום, הדבר למענו עושה אני כול זה, חייב
להיות מציאותי, שכן אם לא, אבוד אני, כה אבוד שכרגע, יחשב גן -
עדן בשבילי בהנחה שהדבר חלום הוא. ואם כרגע לא גן - עדן חייב
להקיש שלא חלום הוא זה. ואם לא חלום הוא זה, אז קטונתי מלהבין
קטנותי. את שיקפתי. מצב רוחי בהחלט היה מעורער רגעי המחשבה
שחלפה ורצה במוחי, העבירה בי דברי הגיון מחד, וחוסר מוצא
מאידך.

מתוסכל דעכתי לי לעיתי ביחד עם חלוף הזמן. דעכתי לכיוון הנמוך
מקומתי הראשונה שגם ככה לא גבוהה היא. בשעה של חירוף הנפש
אמרתי עצור. לא הייתי מוכן לדעוך עד כדי עיוורון מוחלט. גושי
המתכת לא מבחינים בי ולא נראה שעומדים להבחין הם בי מתישהו. על
עתידי אסור לי לוותר בשום פנים ואופן. תשעים מעלות הספיקו לי
להסתובב עם כיוון השעון ולהתחיל בצעידה שקיוויתי תפסח עליי.
בלית ברירה נקטתי אמצעי חריף זה. בצעדים עייפים אך נחושים
התחלתי מסעי. דעיכתי עצרה בינתיים ואף חזרה בה בדרכה קצת.
החלטתי הנחושה היא זו שהקפיצה אותה. נתנה לה מכה קלה והחזירה
אותה למסלולה. ידעתי, שהרבה תלוי בהצלחת המסע והגעה למעוז
ההגנה האחרון. חשוף הייתי, ופגיע, למכות הרגע המתמשך הזה. פגע
הוא קצת בקומתי ולא מעט ברוחי. אך רחוק הוא מלשבור אותה.

צעדתי לאורך הכביש. באופק ראיתי יעדי. לא היה קשה לזהותו בתוך
סביבה צחיחה כול כך. בלט הוא בחוסר התאמתו. הואר הוא בליבי
בתקווה נחושה להשיג את יעדי ובכך את חלומי הפצוע. פצוע עד רמת
נכות קלה. עוד אני הולך ואני מבחין בהתנשפות הכבדה שלי. קדימה
הבטתי והסטתי כול תשומת לב אפשרית שהפריע לי מהריכוז הגדול
שהשקעתי בחלום הקרב ובא. אך עייפות שהתעקשה להגיע, התנשפות
שהפכה זה מכבר לקולנית ולצורנית מאוד, וכאבים נוספים היו מכשול
לא קטן בניסיון להתעקש על ריכוזי הדל. אבל יותר מכול הטרידה
אותי דעיכתי. זה מכבר חזרה למסלולה השלילי ובכך הפכה כבדה עלי
מאוד. עיני כבר התקשו להישאר על יעדם והחלו לצמצם ראייתם לאדמה
הקרובה לרגליי. הגעתי עד לכאן ואמשיך כך. יש לדרך הפתעות ובטח
לא כולם לרעתי. הדרך ניטראלית. היא חייבת להיות, אלך בא ואין
סיבה שתכשיל אותי במהותה.

החושך החל לשקוע לעיתו על סביבתי. לעט עטף אותי לקרבו. לרגע קט
חשתי באהבתו. חיבוק טוטאלי של דמות אכפתית, משלבת אותי
בתוכניותיה. אולי כבר זמן רב זה הראשון שמתייחס אלי. בידידות
התכנסתי לתוכו, והמשכתי לצעוד מעודד לעבר יעדי ששעה זו כבר לא
ממש נראה באופק. אפילו הקרקע כבר נשמתה מעיניי. כול שהנחני
הייתה ידידותו הבלתי מתפשרת של החושך. לא בררן היה החושך.
צעדיי נהפכו כבדים ואיטיים ואח בקושי הצלחתי לשמור על מגמתן
קדימה. בשארית כוחות מוחי תהיתי איך זה עוד לא הגעתי. האופק לא
נראה רחוק כול כך באור ולפי חישוביי היה צריך להגיע כבר. חוק
המוח לא פסח עלי והפיל רוחי בנוקאאוט אל תוך הידידות הנשכחת.
מחשבה אחת שלילית יצרה מציאות חסרת עתיד. המגמה רק הוחמרה
וחשתי בעצמותיי את הזיכרונות האווילים המודחקים בי. זה זמן מה
שום גוש מתכת לא עבר. ידידי - החושך, השתלט על הסביבה בצורה
שלא משתמעת לשתי פנים. כבש בתוכו לא רק אותי. כבש איתו הכול,
את הכביש את האופק והכי גרוע - את השמיים. שום כוכב לא נראה
למעלה. בשטניות לקח איתו הכול, שיכר אותי בחמימות נשכחת וגנב
איתה את נשמתי האחרונה.
לרגע לא הבנתי אם לקח הוא, או אם אלו עיניי שאיבדו דרכן, איבדו
ראייתן. השעות כבר ארוכות, עברו עליי ובאמת שחששתי מחוסר
צלילות. הנחתי לכך לפי שעה וכופפתי ראשי שינחה את גופי לכיוון
הקרקע. כבת יענה חשתי ברצוני העז לדחוק ראשי אל תוך האדמה.
איבדתי כול חוש מחושיי היום יומיים.

כבר שקיצי החל מרחרח בכול חלקי גופי, מנקר ומעקצץ שאצטרף
אליו, קול הדהד בראשי. "אדוני, אתה בסדר?" שמעתי ממעמקים חסרי
מגע אדם. ממקומות הדמיון והפנטזיה הוא הגיח פעם נוספת. "
אדוני, אתה צריך עזרה? הגעת סוף סוף. מצאת את עתידך, כול
הכבוד. אתה צריך עזרה לקום?" איך זה הגעתי, והחושך מסביב אפילו
לא שיחרר חיבוקו ממני. איך זה הגעתי, ואין אני רואה בכך. איך
זה מצאתי ואיני יודע על כך. האפשרי ועיוור אנוכי? הגד לי בבקשה
ממך אדון רב מעלה שכמוך. האפשרי ולילה עדיין, הייתכן ולילה
חשוך במיוחד עד שבדידותי וגלמדותי מתעקשות להישאר? הייתכן
ולילה חשוך במיוחד עד שהכוכבים אפילו לא נראים בשמיים? הייתכן
ולילה חשוך במיוחד עד אשר אני לא רואה דרכו כלל? "לא אדוני,
מבקש סליחה אני ממך. אך זהו בוקר עכשיו. הציפורים מצייצות,
קרני האור מאירות את דרכינו, חיוכים מבצבצים פה ושם על פניהם
של העוברים ושבים, עוד בוקר חביב במה שנראה כיעד מבצרך
באחרון." כול זה ועיניי כבו דווקא עכשיו? "כפי הנראה מעולם לא
דלקו, אדוני. סגורות היו מאז ומתמיד."