יום יום הייתה יוצאת. יום יום הייתה חוזרת.
ככה כל יום. יוצאת וחוזרת.
לא תמיד יוצאת בבוקר, לא תמיד חוזרת בלילה.
ואל תנסה להגיד לה כלום. תשב בצד ותשתוק.
היא אוהבת כשאתה שותק. לא צריכה להסביר הרבה.
היא יודעת שבלב אתה שואל, בלב אתה צועק. זועק.
אבל היא אוהבת כשאתה שותק.
ואתה מפחד. אם תשאל, בטח תצא.
אם תשאל, אולי לא תחזור.
אז אתה שותק.
והנה התעוררת. והיא יוצאת. וכבר עצמת עיניים שוב.
ובטח היא חזרה כשישנת.
כל היום אתה ישן.
מחפש את המציאות בחלומות.
כמה זמן שלא נישקה אותך. נגעה בך.
אהבה אותך.
והעזת לחשוב שעם הזמן זה יעבור.
בינתיים, היא היחידה שעוברת כאן.
עוברת, וכמו רוח רעה לוקחת את כל מה שסביבך.
היא ידעה שבכית, היא יודעת שאתה בוכה.
היא רואה את הרטוב של הדמעות על הכרית שלך.
אולי היא חושבת שלא תבין אותה.
אתה היחיד שמבין אותה, אתה חושב. אני שותק.
אז לפעמים אתה מניח לה ורד אדום ובודד. ומצרף נשיקה חתומה.
אולי יום אחד היא תדבר שוב.
כבר לא תהיה אילמת אלייך.
תשבו יחד, כמו פעם, על הספסל שבנית לה בגינה.
והיא תחייך וגם אתה, תחייך מתוכה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.