היה חוזר ואומר דבריו בלב הכפר
אני אחרוץ בקליפה
עד עומק דין הבשר
והחרצנים גם

כשאמר זאת סעיד
לא היה מקום לפקפק
שכך  ינהג

היה בו להט  של אחד  העשוי ללא חת
או שיצליח או  ישבר
כמו ענף

סעיד לא היה שיבולת
או עשב רך

כך על פי דבריו אמר
ימשיך
ובחליפתו נשבע

לכן כל שומעיו היו משוכנעים
ביעודו
גם אם יהיו הפרי והקליפה
אבן קשה
סעיד אמר בחיו
שכך יקרהולא יחדל מכתישה
גם אם יטריח את כל שריריו
ויזיע
יגיע לגעת בבשר
ויעמיק עד גרעין הפרי
רק כך יהייה מאושר
פסק
דבריו  בלב בכפר

לא היה מקום להטיל ספק
באמירותיו
מה עוד שהוא מעולם לא חדל להסביר
זאת ולהזכיר :
"אשאב ואלעס עד ששיניי הטוחנות
ישחקו או יפלו הראשון מבין השניים
אשר יקרה  אז אולי אחדל"

בנתיים הכפריים ידעו השנים אינן ממתינות
נוקפות ועוקפות גם להט שבועות
הם הביאו בנים ונטעו עצים מצלים

סעיד נותר בן ברית
נאמן לאמונה
כמו נזיר
לא לקח אשה
ולא ילד ילדים

ככל שהזמן עבר סעיד
מת מעט
ועוד קצת
מהלהט שבו אחז
אבל זה לא הספיק
שסעיד יבין וירפה
ינוח וישן
ולמחרת ימשיך מחדש

סעיד
מעולם לא אמר נואש
עד שיום אחד שנוסף
ונצבר ונאסף
ליתר  הימים הרבים
שאינם מרבים בדיבורים
סעיד נפל למשכב ונישבר
כגזע ארז הלבנון

זה לא היה פתאום
בתהליך אטי
בו כל יום הפלחים
בשדה היו צועקים אליו
"סעיד,סעיד,
עדיף להקשיב לעשב
לשדה
העולה
ראה מרעה
מאשר לפצח אבנים
ולהניח שהם פירות"

בזמן האחרון לפני מותו
נסו עוד להשיאו
לאלמנה יפה עם ילדים
סעיד לא התרצה

כשבא הזמן האחרון
ולקח  את סעיד

לא דיבר עימו מילה
ולא היה סקרן
הזמן

מי זה בכלל סעיד
גם לא בירר על מה האיש
ככה רץ

הזמן עשה את שלו
כמו שצריך
בלי להאריך שנייה מיותרת
מעבר לגורל
המית את סעיד

בהלוויה העיד המוכתר:

"סעיד מת בלי שיניים
לכש-מצאנו  אותו
כעבור שבועות,
מגופתו עלה ריח רע

לצידו היו שקים
חשבנו בכסף מלאים
אבל  היו גדושים בקליפות
אפילו לא היה בנמצא
גרעין
אחד
שאותו נקח ונזרע
מתוך ביתו
שיצמח לעץ
לכבוד זכרו"

בהשראת ספרו של ,אמיל חביבי
האופסימיסט, סעיד אל מתושאל