תמיד אני מוצא את עצמי
ישן בחדרים
עם אלו שטסות ולא חוזרות
ומחשבותיהן צפות במכתבים
או
אלו שידיהן מלאות חתכים
והן מהלכות במסדרונות השיגעון,
לוחשות תחת שמיכה מילות אהבה.

השינה רדופה בחדרים אלו -
בגדים על הרצפה ובלאגן גדול.
ותמיד בבוקר רציתי להיות
תינוק או להמצא לבדי
במחבואים סודיים של ילדים

רק את, היית לרגע ונעלמת.
את שהושטת יד ארוכה
אל תוך בורות עמוקים של מים
והרעדת את נפשי.
חדרך היה נראה מוכר.
(למשל כמו זה שגדלתי בו עד גיל שש)
ולא היה בלאגן בחדר הזה, אך גם לא סדר.
ואת היית תינוקת ואני תינוק.