אני מרגיש איך העולם מסביבי רועד, השמיים נהיים אדומים, השמש
קופצת. העולם שר לי שירים של אהבה והיקום כולו זז יחד איתי.
והכל בגלל מציצה.
הבחורה שאיתי באמת יודעת מה לעשות עם השפתיים שלה, הייתה לי
הרגשה שהיא כזאת עוד מהרגע שראיתי אותה בפעם הראשונה.
אני כבר יודע למי לגשת, למי יש מבט נואש בעיניים.
כאלה אפשר פשוט לבוא ולקטוף. בלי הרבה עבודה, בלי כאבי ראש,
והן גם לא אומרות כלום אחר-כך, רק שמחות על תשומת הלב.
גם עם זאת עברו בערך שלוש דקות בין המילה הראשונה ועד שקרענו
את העטיפה של הדורקס )סייף-פליי, אם זה עקרוני(, אני מכוסה
והיא מתחילה בעבודה.
בהתחלה לא ידעתי אם לרחם עליה או על שנינו, היא נראתה כל-כך
אבודה, לא בדיוק יודעת מה לעשות עם עצמה, מנסה ליצור לעצמה
דימוי של מפתה, כאילו היא יודעת בדיוק מה היא עושה.
שנינו ראינו דרך זה, ואני גם ראיתי את הרגשת המבוכה שהלכה
וגברה אצלה, ולכן גם אצלי.
אז הצעתי שנשב קצת ונדבר, יודע מראש שאצל בנות כאלה כל סימן
לחיבה יכול לגרום להן לעשות הכל.
אז ישבנו. ודיברנו. דיברנו על מוזיקה, ועל כל מני מה-נשמעים
כאלה, ומאיפה היא בארץ (הדרום) ואם היא מכירה את אורי (מהדרום,
ולא), עד שראיתי שהיא מלאת תודה על הרגע הקטן שלנו ביחד, ורוצה
להחזיר לי את הטובה.
אז לאט לאט התקרבתי אליה, נוגע בשפתיים שלה קצת, נוגע בלחי שלה
עם היד, עד שזה שיעמם אותי, ורמזתי לה לעשות לי דברים.
ופתאום היא נכנסה לזה, משום מקום, במן ייאוש כזה, כאילו היא
מנסה להשיג ממני משהו ולא ההפך. ופתאום אני מוצא את עצמי בפה
שלה, מרגיש את העולם צורח לי באוזן, אפילו כבר לא מרגיש אותה
מרוב שטוב לי, רק רוצה שהיא תמשיך, כמה שיותר זמן, כמעט מבקש
ממנה להאט קצת, כי לא נשאר לי הרבה זמן עד שאני גומר.
אני חושב שהיא מרגישה את זה, כי שנינו זזים יותר בזהירות,
מנסים להאריך את הזמן שלנו ביחד.
אבל בכל זאת, אני מרגיש את הרגע מתקרב, מזל ששמנו קונדום כי
אני לא רוצה לזוז לשום מקום, ואז אני גומר, זז בצורה קצת
מעושה, מנסה לבנות דרמה מספיק גדולה כדי שתתאים למה שהרגשתי
לפני רגע, אבל ההרגשה עוברת נורא מהר, כרגיל.
וההרגשה הרגילה האחרת כבר באה, שעמום. אם אנחנו נבלה עוד קצת
זמן ביחד, אני אתחיל לשנוא אותה. אם היא תלך עכשיו אני אשנא רק
את עצמי, אבל היא לא הולכת.
במקום ללכת, היא מחבקת אותי, איך שכבר מזמן לא חיבקו אותי.
אני קצת נבהל בהתחלה, מרגיש הרגשה מוזרה ולא נעימה יוצאת לי
מהבטן. אני מרגיש איך היא מנסה לבנות קירבה בינינו, כאילו מה
שעשינו כרגע יכול לצור קשר בין שני אנשים, ושוקל אם להצתרף
למשחק, גם  חדירה במובן מסוים.
היא מצליחה לגרור אותי לרגע לתוך הקטע שלה, ואני מחבק אותה,
קצת כועס על עצמי בגלל שאני מעודד אותה, מכיר את הסיטואציה
יותר מדי טוב ויודע שאני, ששנינו, נפגע בסוף.
אבל מאוחר מדי, והרגשות שלי עולים, לא כלפיה מן הסתם, אבל אני
לא יכול שלא להיזכר בחברה שלי לשעבר, ובזאת שלפניה, ובזאת
שאהבתי ולא רצתה אותי, ובעוד כמה, אבל אני לא מרשה לעצמי
לבכות, לא פה, עם הבחורה הזרה הזו, שעשתה את הדבר הנפלא הזה
לפני רגע, ועכשיו העלתה את כל הזיכרונות האלה.
אז במקום אני מחבק אותה שוב, מנשק אותה קצת, מחייך אליה קצת.
עד שמשעמם לי