אב זקן,
עומד ומסתכל למרחוק.
השמש קופחת עליו,
והוא מצל על עיניו בידו.
אולי יראה את בנו,
שב אליו מן המלחמה.

בנו הלך אל השדות המוריקים של המלחמה,
לפני יותר מעשור,
לפני יותר מיובל.
הלך, אמר שישוב,
ולא עמד בדברו.

לבש חולצה פשוטה ומכנסיים קצרים,
לקח איתו סכין, נקניק וכיכר לחם,
שאפתה לו האם,
שנשארה לנופף מאחור.

בינתיים חלף הזמן,
ונשא עימו את האם אל עולם אחר,
ונשאר רק האב,
קירח מכאן ומכאן.

החליט האב לבחון את גידולי האפונה,
שאם יבוא הבן,
יוכל לקצוץ לו מעט,
כמו שאהבו לעשות בהיותם צעירים.

אך האב לא חשב,
כי המלחמה משנה את טעמם של העוסקים בה,
וכי לא ירצה הבן מהגבעולים שעלו יפה.

כבר ערב,
והגיע הזמן לשכב לישון,
לנוח, לפני יום המחר,
שגם בו יצפה האב לבנו שישוב.
גם החתול המתבונן באב,
עייף והלך לישון לו.

לפני שנתו,
מתבונן האב עוד קמעה,
מבעד לחלון,
ומטה את אוזנו לקולות צעדים במסדרון.

אך הבן,
לא ישוב.
הוא לא מת,
אלא הפך לאיש אחר,
איש אחר, שאינו בנו של הזקן,
איש שאין דבר משותף לו עם בנו של הזקן.

המלחמה נסתיימה,
בגדיו שונו,
כפות ידיו מיובלות,
נשימתו כבדה.

איננו עונה לשם,
שבו קרא האב לבנו,
איננו צוחק מלוא פיו כבן האבוד,
ואפונה שנואה עליו.

לפעמים הוא מביט למרחוק,
רואה ואיננו רואה את הדרך לבית הישן,
שבו גר כילד.
יודע, כי רגליו לא ישאוהו לעולם לשם,
אל המקום שבו הכיר את עצמו לראשונה.

לשוב, הוא לא ישוב.