כשהיא נולדה הכל היה בסדר.
תינוקת משגעת, כמו כל התינוקות. ככל שהתבגרה, הרגישה שמשהו חסר
אצלה, אך היא לא ידעה מה. ככל שהחלל הזה גדל - כך הפך למוחשי
יותר ויותר.
בתחילה היו אלה חלקים בעצמות, פשוטים מאוד. היא לא הרגישה
בחסרונם והמשיכה לעמוד כרגיל.
אחר כך היו אלה כלי הדם שנעלמו. גם חסרונם לא הורגש והיא
המשיכה לתפקד כרגיל.
ככל שגדלה גדל החלל הרגשי ולקח איתו חלקים מגופה.
לעיתים קרובות אותם חללים היו מתמלאים בגועל - שלה או של
אחרים. הוא תמיד נפלט החוצה בשלב כלשהו, מפנה מקום לכלום.
מי שהיה מסתכל מהצד היה רואה אישה רגילה לחלוטין שמתנהגת
ונראית כרגיל. אף אחד לא היה יכול להיכנס לתוכה ולראות את
החללים שממלאים אותה בכלום.
התהליך האחרון שעבר בה היה איטי, וכשהוא החל היא תהתה למה.
אחרי זמן מה- שהתהליך היה בעיצומו- היא הבינה:
הכלום כילה את כל מה שהיה בפנים, כך שלא היה מה לכלות יותר.
עצמות, כלי דם, שרירים...
גם את הדברים הפשוטים שבחוץ הוא כילה - שיערות, ציפורניים,
עיניים.
שום שינוי לא נראה בה, מלבד חסרונם של הפריטים החיצוניים.
החלל שבה העמיק כל כך עד שכבר יצא החוצה, עוטף אותה בשכבה של
כלום, מעלים יותר ויותר.
זה לא הפריע לה. היא החלה להיות שקופה, שכבר אפשר היה לראות
דרכה.
אנשים טענו שגוף ונפש- חד הם. אם זה נכון - היעלמותה הוא הדבר
הטבעי ביותר שקרה.
בסופו של דבר - היא נעלמה.
אנשים תהו לאן, ואיך, אבל נשארו עם יותר שאלות מתשובות.
חללים חללים היא היתה. חללים חללים נעלמת.

כשריקני לנו אנחנו רוצים למלא את החלל, או להיעלם.
גוף ונפש - חד הם. אם הריקנות בנפש כל כך איומה - למה בעצם שלא
תתאחד עם הגוף?