לילה.
אין הרבה מכוניות על הכביש, כמו שאני אוהב. אף אחד לא מבקר את
מה שאני עושה.  
אני פונה אל הצומת, שבה לא חסר מזה, מכל זן.
אני מגיע, ואת פני מקדמת נערה כבת 17. היא נראתה בדיוק כמו
שבנות שכאלה צריכות להיראות: זוג צמות, חולצה במידה גדולה
המסתירה את גודל שדיה (כמה חסוד מצידה), חצאית וזוג נעליים
סגורות. עמיתותיה בהמשך הכביש לא נראו כל כך שונות.
אחרי מבט מהיר אני נתקל גם בגבר יותר מבוגר מהן, הפונה לקהל
אחר.
'תועבה' אני חושב בגועל. 'חיות אדם. צריך להשמיד את כולם אחד
אחד ולטהר את המדינה מהמפגע הזה' אני מסיים את מפגן החלחלה
המתון שלי ויורק מהחלון לסימן הגועל.
"שלום" אני פונה אליה, סוף סוף מקדיש לה זמן. "וברכה" היא עונה
לי בחיוך, שכנראה שמעניקה לכל מי שבא אליה כדי לקחת את מה שיש
לה להציע. "מה שמך?" אני שואל ללא כל בושה. "מיכל" היא עונה
כאילו אני מתקיף אותה.
"מה את עושה פה בשעה כזאת, בזמן שאת אומרה להיות בבית ולישון?"
אני שואל כדי לקבל את התשובה הקבועה, שמעלה חיוך על שפתיי.
"אנשים צריכים את זה. אני צריכה את זה, וחוץ מזה - מה רע לי?
מדיי פעם אני נתקלת פה באנשים טובים" היא ענתה בטון שהעיד כי
הנאום הזה נאמר פעמים רבות.
"ובכן ילדה" אני צוחק. "לא באתי הנה לחינם. אני בהחלט רוצה
משהו"
"אחד?" היא שואלת, הרי בד"כ אנשים מבקשים אחד.
"כמה שיותר" עניתי בחיוך.
"אנשים כמוך אני אוהבת" היא קרצה אליי. נועזת.
היא הושיטה ידה אל השקית הכתומה שהיתה על זרועה ונתנה לי סרטים
בכמות שמילאה את כל ידה.
"שיהיה לך יום כתום" קרצתי אליה.
היא צחקקה. "שיהיה גם לך יום כתום אדוני"
התחלתי לנסוע הביתה, עוצר ליד הבחור שחילק את הסרטים הכחולים
ויורק לו בפרצוף.
"גועל נפש" קיללתי אותו. "מכת מדינה. צריך לכלוא את כולכם,
חיות אדם" ירקתי עוד פעם והמשכתי בנסיעה הביתה.


נכתב בתקופת ההתנתקות. הסיפור לא בא במטרה להעביר עמדה כלשהי.
עמדותיי הפוליטיות ישארו עימי