אליך...

המבט הזה בעיניך...
היש עצוב מזה?
הכאב המחלחל כמו בזכוכית מגדלת
מפזר רסיסי אור מתנפץ.

המתיקות אשר עולה וזורעת זרעי געגוע
געגוע למשהו בלתי ידוע, בלתי מושג
והלילה שמפציע נראה כה מיותר
הרי בתוך תוכנו איננה הנחמה

הקרן היחידה מפזרת גלים
ומפלסת דרך בדידותי
אל שורשי קיומך בלי לדעת
במקום שבו אין בני אדם

מתוך חופש הכלוא בנפשנו
אני מנסה להוציאו אל הנצח
להתפלל תפילת שלווה
בין הפרחים הצהובים בשדות

אם תושיטי את ידך
אתפוס אותה מתוך הפחד
בואי נרוץ ביחד אל שומקום
נעצור בו את שעון נשימותינו וננשום לרווחה

המבט הזה בעיניך והעצב הזה מסביב
כבר אינם מפריחים את התקווה
רק תבטיחי לי שלא משנה מה
תשארי כאן.

18.06.06