הוא הריח את הרביולי בטטה
המתובל בתיבול החורפי, כלומר בפלפל ובמלח,
כי כל העשבים האקזוטיים נמים בין חודש זה לחודש זה,
וכאן הוא מצא את המפית מונחת לצד ימינו
אך הכף עוד לא מצאה דרכו אליו.

העננים לא הסתירו שום ירח,
כי ירח לא היה שם להסתיר.

הוא שמע בפינת רחוב חשוכה
על אחת שלנה אצלו.
כבר לפני חודשיים נעלמה לה,
הלכה להיות זונה בדרום העיר,
או לפחות כך מספרים
על הבושם הזול שרכשה,
על איך שפעם לא הייתה מתפשרת
בקלות בלתי נסבלת שכזו.

זוכר הוא את ידיה הרכות והגמישות אך לא יותר, כי העיניים
כבר מזמן לא הופנו כלפי הפן הזה של העולם.

חשוך, כל כך חשוך, היה הצל של זו.
שנים של אבק קסמי וקוסמי נאגר מאחורייה,
כך שנדמה לו לפעמים שהשמש התאמצה ולו להאיר את צדה הקדמי.

ענייה הייתה, כמתברר מאוחר בסיפורה,
אך מתנות תמיד נתנה לו, ולא ביקשה הרבה:
קצת יצירתיות מצדו, קצת יוזמה,
רק לתת לה לעשות את שלה.

קיבל הכף, חדר לארוחה, והרגיש
לרגע קצר אך מכאיב את לטיפותיו
האכזריות של אדם
זר על גבה
העייף בעודה שוכבת במיטה
שלא שלה עבור כמה שטרות
מלוכלכים שחיכו בחוסר
שקט על השידה. והוא ידע שאם עיניים היו לה,
הן היו עתה פקוחות לרווחה, ואולי אפילו כמה
דמעות היו נופלות על הסדין.

מתוך וויקיפדייה: במיתולוגיה היוונית, מלפומנה ("לשיר",
"מקהלה") הייתה אחת מתשע המוזות, בנות לוויתו של האל אפולו,
וצאצאיהם של זאוס, ראש האלים, ומנימוסינה, אלת הזיכרון.
מלפומנה הייתה מוזת הטרגדיה, ולכן היא בדרך כלל מתוארת חובשת
מסכת תיאטרון טרגית, ונועלת קותורנוס, מגפיים שהשחקנים הטרגיים
היוונים נעלו בהיותם על הבמה. לעיתים היא מחזיקה סכין או אלה
בידה האחת, ואת המסכה בידה השנייה, כשזר עלי ברוש מונח על
ראשה.