ליום הולדת שבע שלי קיבלתי מאימא קוסמת. לא קוסמת חיה, קוסמת
צעצוע כזאתי. היה לה כובע קוסמים כחול, וגם גלימה אדומה ומקל
קסמים שגם היה אדום. היה לה שער בלונדיני ארוך כזה כמו לדודה
אסתר זאתי שתמיד אומרת שהיא לא רעבה, אבל אז כשכולם אוכלים היא
כל הזמן גונבת קצת, כשהיא חושבת שלא רואים. מאחורי הראש היה לה
חוט, מהאלה שמושכים, שכשמשכו אותו היא אמרה "אברה קדברה".
אני לא אהבתי אותה, היא הייתה בת, וצעצועים של בנות זה לבנות
ובנים לבנים, אבל בכל זאת אמרתי לאימא תודה.
יום אחד כבר נמאס לי מכל הצעצועים שלי, למרות שיש לי מה זה
הרבה, יותר ממיליון! אבל כבר שיחקתי בכולם, אז לקחתי את
הקוסמת, רק כדי לנסות, קראתי לה דורותי, כמו בארץ עוץ, ועשיתי
שהיא הקוסמת הכי חזקה בעולם, וגם הכי נחמדה. בגלל שנהנתי,
המשכתי, כי אז מה שאני בן והיא בת, גם אבא בן ואימא בת. כל יום
הייתי משחק רק איתה, ובלילה הייתי הולך לישון שהיא על השולחן
ליד. אמא לא אמרה כלום אבל אני יודע שהיא הייתה מה זה שמחה.
אחרי חודש בערך היה יום הולדת לאלעד מהכיתה שלי, והוא שלח
כזאת הזמנה עם אריה עליה שאמא שלו ציירה, והיה כתוב בגדול
"לאלעדוש מזל טוב", ובפנים הוא כתוב לכל אחד להביא את הצעצועים
האהובים עליו הכי הרבה. אני בחרתי את דורותי ואת ספיידרמן, כי
הוא מה זה מגניב והוא יכול להתקפל לכל הכיוונים.
בהתחלה אצל אלעד אכלנו עוגת שוקולד שהייתה בצורה של כדורגל
והיא הייתה מה זה טעימה ואלעד לא הצליח לנשוף על כל הנרות אז
הוא היה צריך פעמיים. ואז קיבלנו שקית הפתעות כזאת שגם עליה
היה אריה, והיו בה ממתקים מה זה מעולים, היה סוכריות בכל מיני
צבעים, ושקית של במבה, וגם ביסלי שזה הכי אהוב עליי, וגם היה
בייגלה אבל הארוכים שהם יותר טובים כי הם לא נתקעים מאחורי
השיניים. והיו גם המון שוקולדים, ואכלתי חלק מהם אפילו שאמא לא
מרשה לי שוקולד, כי היא אומרת שאחרי זה אני לא יכול לישון
בלילה. אז אלעד אמר שהולכים לחדר שלו לשחק בצעצועים.
בחדר של אלעד כולם הוציאו את הצעצועים שלהם, ואז כשאני הוצאתי
את שלי עידן, שהוא ילד גדול בזה ולא כל כך נחמד, הסתכל על
דורותי והתחיל לצחוק.
"אורן בת! אורן בת!" הוא צעק וגם כולם הצטרפו אליו אחרי שהם
ראו את דורותי.
"אני לא!" צעקתי, כי אני באמת שלא; דורותי היא הבת, לא אני.
"אבל יש לו גם ספיידרמן אז הוא לא בן ולא בת", אמר מישהו אחר
שלא הכרתי בכלל, וכולם צחקו.
ניסיתי לא להקשיב להם, אבל הם כולם צחקו וצעקו כל מיני דברים
לא יפים ואני כמעט בכיתי, אבל אני ילד גדול, לא בכיתי, רק
כמעט.
"אני בן", אמרתי "באמת אני אפילו לא אוהב אותה", שיקרתי ואז
זרקתי את דורותי בכל הכוח. היא פגעה בדלת ונשברה. הדלת הייתה
חצי פתוחה כי איזה ילד הלך לשירותים ולא סגר אותה. אמא עמדה
שם.
הייתי מה זה בטוח שהיא נורא תכעס, אבל היא לא אמרה כלם כל
הדרך לאוטו, חשבתי אולי היא לא ראתה, אבל ידעתי שהיא ראתה. בכל
הדרך באוטו היא גם לא כעסה, היא לא דיברה בכלל כמו הנזירים
האלה שאבא סיפר לי עליהם פעם.
כשהגענו הביתה שכחתי מזה כבר, רק הייתה חסרה לי דורותי,
התגעגעתי, אבל אמא בכלל לא כעסה, היא לא אמרה לי אף פעם משהו
על זה. בלילה התעוררתי כי הייתי צמא, אז הלכתי לקחת לי מים,
אני כבר יכול להגיע לכיור לבד, בדרך שמעתי את אמא בוכה, לא
ידעתי שאמהות בוכות.