הכול התחיל בסתיו. הוא היה שמח כי זאת העונה שהוא הכי אהב.
העלים שנושרים, השמים האפורים, השמש המציקה שנעלמת לה, הרוחות
הקלות ובעיקר הגשם הראשון גרמו לו להרגיש טוב. מין עונה של
שינויים. כבר כמה שנים שהוא מתכנן לעזוב את הישיבה, את הבית של
ההורים, להוריד את הכיפה ולעשות משהו שהוא באמת רוצה. משהו
שהוא חלם עליו מאז הפעם ההיא, כשהיה בן עשר, כשראה בחור חילוני
אחד מעיף עפיפון בקצה הרחוב שלהם בשכונה החרדית והסגורה הזאת
ששעשוע כזה מעולם לא היה מקובל. מאז הוא פשוט חלם לבנות
עפיפונים ולהטיס אותם ועכשיו הרצון הזה היה חזק מתמיד.
"אולי גם אמצא אהבה ראויה", חשב לעצמו. "אהבה שאני באמת רוצה".
וזה למרות שלא ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא היה מבולבל וחשב
לעצמו שעכשיו בסתיו זה בדיוק הזמן להתארגן מחדש.
הוא לא ידע כל כך מתי בדיוק להוריד את הכיפה ולעזוב את הבית,
איך לספר להוריו שאהבוהו עד מאוד את בנם יחידם, על כוונותיו,
איפה יגור, מה ילבש, במה יעבוד, איפה יכיר אנשים. הוא לא ידע,
אז הוא נשבע שעם בוא הגשם הראשון הוא יעשה את הצעד הראשון
ואולי הקשה מכולם, יוריד את הכיפה ויעזוב את בית הוריו. את
השאר, הוא האמין, יהיה לו הרבה יותר קל לעשות. הוא האמין שהגשם
הראשון שגרם לו תחושות עילאיות, והורדת הכיפה מהראש כסמל
לתחילת חייו החדשים יגרמו לו להרגיש הכי טוב שבעולם, הכי טוב
כפי שמעולם לא הרגיש.
הייתה זו התקופה שלפני החגים. הוא ידע שהגשם הראשון קרוב מאוד.
הוא ציפה לו בקוצר רוח. כל בוקר כשהיה מתעורר לתפילת שחרית,
היה מסתכל על השמים, מקווה שיהיו אפורים. לרוב הם היו כחולים
עם עננים לבנים כאלו בצורות שונות. שום סימן לגשם. הימים עצמם
היו חמימים ורק רוח קלילה הייתה מנשבת בחוץ, גורמת לעלי הסתיו
החלשים לנשור. "עדיין מוקדם", חשב לעצמו, "הסתיו מגיע באופן
רשמי רק אחרי החגים כך שבטח יש עוד מעט זמן". הוא המשיך ללמוד
בישיבה שהייתה קרובה לביתו. כל יום בדרך חזרה היה מקווה שיהיה
איזה שינוי אבל שום דבר משמעותי שיכול היה להביא גשם לא הופיע.
רק מנקה הרחובות שניקה את העלים המעטים שכבר הספיקו לנשור
ברחבה הגדולה שמול ביתו, גרם לו לקוות שזה קרוב, שהנה העלים
נושרים והגשם לא יאחר לבוא. כל יום הוא ידע, שהזמן עד לבוא
הגשם הראשון הולך ומתקצר וכי החופש המיוחל עליו חלם זמן כה
גדול קרוב מאי פעם.
והנה הגיע ראש השנה, ערב החג. אמו מכינה את השולחן ואביו
מתארגן לקראת היציאה לבית הכנסת.
היה זה אחר הצהריים, הוא הביט מהחלון החוצה והנה רוח חזקה
מביאה עימה עננים גדולים ושחורים שנראים כעומדים להביא סערה
ענקית על העיר. הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הרגע המיוחל
הגיע, חשב לעצמו. הוא החל לתכנן איך יספר להוריו בגמר ארוחת
החג והיה בטוח שבסופו של דבר הם יבינו אותו כי היה בנם יחידם
ובוודאי ירצו שיהיה לו טוב. הוא החל להתארגן לקראת היציאה לבית
הכנסת. לבש את בגדיו החגיגיים, את הכיפה השחורה המעוטרת שאמו
רקמה לו לבר המצווה ואת כובעו הגדול
ולבש מעיל עבה במיוחד. בדרך לבית הכנסת, הוא ראה שהרוח מתחזקת,
העננים מתגברים ובכל רגע יבוא מבול. היורה המיוחל. הוא ואביו
מיהרו בדרכם לבית הכנסת להימלט מהגשם שאוטוטו ירטיב את כל
בגדיהם החגיגיים. כשהגיעו לבית הכנסת, הורידו את מעיליהם, והוא
חייך כפי שמעולם לא חייך.
"תהיה זו התפילה האחרונה שלפני חיי החדשים", חשב לעצמו. בזמן
התפילה הוא המתין בקוצר רוח לגשם שיכה בעצמתו על גג הזכוכית של
בית הכנסת ויגרום לליבו פעימות מואצות לנוכח התרגשותו אולם עד
סיום התפילה לא קרה הדבר וביוצאו מבית הכנסת אף הבחין כי
העננים ממשיכים לנוע ולעבור את אזורם מבלי שיורידו אפילו לא
טיפה אחת. הוא לא האמין שכך היה. הרוח אף היא נחלשה ובדרך חזרה
ראה שהאוויר נהיה נעים הרבה יותר. הוא נראה מוטרד מאוד ומאוכזב
גם יחד. אביו שאלו לפשר התנהגותו הקודרת בערב החג והוא אמר
שהוא קצת לא מרגיש טוב. בדרך חזרה עוד הספיקו לראות את מנקה
הרחובות מכניס את כלי עבודתו לתוך עגלתו, ומדליק סיגריה.
מזג האוויר במהלך החג היה נעים, השמים התבהרו ודבר לא הזכיר את
האווירה שהייתה ערב קודם לכן.
הוא היה נורא מוטרד אבל עדיין המשיך לקוות. החג נגמר, עשרת ימי
תשובה עברו, יום הכיפורים גם הוא עבר וכל זאת מבלי שתרד טיפה
אחת. הוא החל להיות מוטרד מכך יותר ויותר. גם חג הסוכות עבר
וגשם אפילו לא נראה באופק. עברו עוד שבועות רבים ובעיר החלו
מדברים על שנת בצורת שמכה את האזור. הדבר גרם לו לאכזבה ענקית.
הוא לא האמין שדווקא בזמן שהחליט ונשבע לעשות את הצעד הזה הגשם
לא מגיע, אבל הוא היה חייב להמשיך לקוות. הוא נשבע והוא יקיים
את הבטחתו.
וכך עברו להם כמה חודשים בהם הוא לא הפסיק לקוות, אך אנשי העיר
צדקו, הייתה זו שנת בצורת.
הוא החליט לא לוותר והמשיך לחכות לגשם שיגיע שנה אחר כך. וכך
עבר לו החורף שלא היה בו שום סימן לחורף, הגיע אביב וקיץ והוא
מחכה בקוצר רוח לסתיו שיגיע. הייתה זו המתנה עם ציפייה מאוד
גדולה. הקיץ הלך והסתיים, והתאריך הרשמי של הסתיו אוטוטו נכנס
אולם סימנים לגשם לא הופיעו.
השמים לגמרי נקיים. אפילו עלים כבר לא נושרים ומנקה הרחובות אף
הוא יושב בחוסר מעש ברחבה הגדולה שמול ביתו. למרות כל זאת הוא
עדיין קיווה. הוא עדיין האמין שזה יבוא אבל שום סימן לגשם לא
הופיע. החגים עברו מבלי שיופיע ענן אחד בשמים ורוח בקושי
נשבה.
אבל הוא המשיך לחכות. הוא האמין שזה יגיע.
עברו עוד כמה שבועות והגשם לא בא. סימני ייאוש החלו נראים
עליו. הוא הפסיק לאכול, שנתו הייתה נודדת, כמעט כל שעות היום
היה מסתכל מחלונו לאופק לראות סימנים אבל כלום.
כל יום היה בשבילו המון. כל שנייה, כל דקה שלא ירד גשם גרמה לו
לאבד תקווה אבל הוא המשיך לחכות. עברו עוד כמה ימים והוא נהיה
חולה. הוריו לא ידעו מה גרם לו לכך, רופאים נתנו לו תרופות
וייעצו לו לאכול אבל הוא לא עקב אחר הוראותיהם. כל מה שעשה היה
לחכות, לחכות לגשם הראשון. הוא ציפה לו בכיליון עיניים, אבל
הוא לא בא. מצבו הלך והתדרדר. שערות ראשו החלו לנשור, קולו
כמעט נעלם אבל הוא המשיך לצפות. הוא ידע שהציפייה הזאת כמעט
והורגת אותו.
עברו עוד כמה ימים והוא כבר הפסיק להסתכל דרך החלון. הוא שכב
במיטתו כשהוריו המודאגים לא יודעים מה קרה לו. השמש שהופיעה
בכל יום רק גרמה לו להרגיש רע יותר ולכן ביקש שיסגרו את
התריסים. כמה ימים עברו, גשם לא ירד ו אינו יכול היה עוד לדבר.
עיניו הטרוטות נעצמו מעצמן, ראייתו הלכה והתדרדרה. הרופאים
גילו מחלה קשה בגופו.
בוקר אחד הגיעה אימו לחדרו ומצאה אותו שוכב במיטתו ללא רוח
חיים. אבל כבד נפל על הוריו. צער גדול היה בליבם על כך שצריכים
הם לקבור את בנם יחידם.
ביום הלווייתו, התקבצו מספר אנשים בבית הקברות ללוותו בדרכו
האחרונה. הם נשאו את גופתו לעבר הקבר. הבור שנחפר חיכה להטמנת
גופתו בזמן שהספיד אותו הרב.
היה זה יום סגרירי. רוח קלה הייתה מנשבת ומביאה איתה עננים
אפורים. והנה, ברגע אחד, טיפות גשם החלו יורדות כשהן הופכות
תוך שניות מועטות לשיטפון גדול, וגורמות לקברן לקטוע את דברי
ההספד ולמהר לטמון את הגופה לפני שיתמלא הבור מים.
הגשם לא הפסיק לרדת שלושה ימים לאחר ההלוויה. מנקה הרחובות
ניקה במרץ רב את העלים שנשרו ברחבה הגדולה שמול ביתו, כשחיוך
מרוח על פניו.