ברדיו השמיעו את "don't you cry" של guns & roses. אני לא
חושב שזה היה כל כך אכפת ליעקוב, השותף שלי, לי זה גרם להפסיק
לקרוא את הספר העבה שהחזקתי בידי ולבהות בקיר הלבן במשך מספר
דקות.
      נזכרתי איך פעם כשהייתי בכיתה ה', חניך בשומר הצעיר,
חשבתי שאחד התנאים, אם לא התנאי המרכזי להתקבל כמדריך בתנועה
היה לנגן את השיר על כל כלי(האגדה מספרת על כאלה שנידבו את בית
השחי הפרטי למטרה המקודשת), ואכן לא הייתה עוברת פעולה בלא
ששלושת האקורדים הרעידו את הצריף המתפורר של התנועה.
     כל הילדים בכיתה שלי אהבו את מייקל ג'קסון ואני הלכתי
בגאווה עם חולצה של אקסל, גדולה עלי בחמש מידות   שלקחתי מבן
דודי.  כל הילדים הלכו לצופים ואני לא מאשים אותם, תמיד חשבתי
שהבנות שם הרבה יותר יפות, ואותי שלח בן דודי היקר לשמו"צ. לא
ידעתי מי זה אקסל, אבל הוא היה עדיף על מייקל ג'קסון.
     שש שנים לאחר מכן, בקומזיץ של השמו"צ, אני,  מדריך שכבת
ה' ישבתי עם שאר המדריכים והראתי להם איך למדתי לנגן את " wish
you were here " כשהגיע מוטק'ה השמן, חניך שלי ועליו חולצה של
פינק פלויד. "מאיפה החולצה מוטק'ה?" שאלתי "אמא שלי הביאה לי
מאנגליה, סתם חולצה מגעילה, אחרי הקומזיץ אני זורק אותה"
מוטק'ה הסתובב והחל ללכת מאתנו, התרוממתי, ניערתי את החול
מישבני וניגשתי אליו "אתה לא הולך לזרוק שום חולצה, מוטק'ה,
אתה מבין אותי?" הוא הנהן "אל תשאל למה, יום אחד תבין, עכשיו
תחזור לקבוצה."
      עברו חמש שנים מאז אותו הקומזיץ, מוטק'ה יושב עכשיו עם
החניכים שלו, מנגן להם פינק פלויד ואולי נזכר באותו ערב
שציוויתי עליו לא לזרוק את החולצה, בן דוד שלי אבי שוכב עכשיו
בבקתה על הגבול שבין פרו וארגנטינה עם יוני המדריך שלי, שאולי
נזכר בפעולות שהיה מעביר לנו עם הגיטרה שלו, אקסל רוז גידל קרס
בביתו על שפת החוף המערבי ונזכר בימי התהילה שלו ואני יושב
בחדר המעונות בירושלים שומע אותו ברדיו, ממשיך לבהות בקיר
ומחכה שיעקוב ידפוק לי כפכף בראש.