הוא ישב על הספסל. היה זה אחד מאותם אנשים עם פנים חסרי גיל
שישבו על הספסלים הרבים שהיו בעיירה הגדולה בינתיים. היו הרבה
ספסלים בבינתיים. כל כך הרבה ספסלים וכל כך הרבה אנשים שישבו
עליהם, שהיה זה פלא בכלל שלא נראה אף בונה ספסלים בבינתיים.
הסיבה לכך הייתה פשוטה. בוני הספסלים עשו את מלאכתם בלילה,
לאורו הלבן של הירח. ועם צאת החמה (ברוב המקרים אף מעט לפני)
היו חוזרים מיד למקומם בביתנים, לישון את שנת היום שלהם.

זה לא שהספסלים היו ריקים בלילה, כלל וכלל לא. למעשה, בלילה
היו הספסלים עוד יותר מאוישים מבבוקר. הרי מה יותר כיף מלשכב
בעירום כמעט מוחלט על ספסל עשויי מעץ ולהקשיב לרוח הלילית
הקרירה מלטפת את העור? הסיבה הלא רשמית שבוני הספסלים העדיפו
את אור הירח על אור השמש הייתה כי אור הירח היה לבן יותר ועל
כן אמיתי, ואילו אור השמש צבע את העיירה בצבע זהוב ולא טבעי.
כמובן שאור זה אור, והירח רק נראה לבן בדיוק כמו שהשמש רק
נראית צהובה. ובכלל, מי שקבעה את צבעם של הצבעים הייתה השמש
ולא הירח. אך בוני הספסלים לא ידעו את זה ועל כן המשיכו לעבוד
בלילה. מה שכן, הם עבדו בשקט ונזהרו שלא להעיר את העירומים
הישנים.

אותו האיש שישב על הספסל היה נראה כאחד האדם. לא היה בו שום
דבר מיוחד חוץ מאותם קמטוטים ומאותו מבנה פנים המייחד איש
מרעהו. בעיניים זרות לא רואים הבדלים. אך עיניהם של תושבי
בינתיים, זיהו בנקל כי לא מדובר באחד האדם. היה זה אחד מבוני
הספסלים. איש זקן וחביב היה, מרוואן שמו. מזוודת הכלים שלו
שכבה לצדו על הספסל. תושבי בינתיים נעצו בו את עיניהם, והוא
החזיר להם חיוכים חמים ואוהבים. כך היה קורה כל בוקר כשהיה
נושא את מזוודת הכלים שלו ואת עצמו הרחק משדירת הספסלים לכיוון
הביתנים החמימים של שכונת בוני הספסלים הדרומית לעיירה
בינתיים.

שכונת בוני הספסלים הייתה מרוחקת מספר קילומטרים של חול לוהט
מהעיירה עצמה, וזאת על מנת לאפשר לבוני הספסלים את פרטיותם.
בוני הספסלים, למרות שמעולם לא חשבו על העתיד או על האתמול, לא
היו אנשים של בינתיים. הסיבה הייתה, כמה מביך, שהם לא חשבו על
כלום. הם היו אנשים טובים ויעילים, הבונים, אך טיפשים. למרות
זאת, היה להם מעט שכל, בדיוק במידה שהיה צריך בשביל לבנות
ספסלים בבינתיים.

המקרה של מרוואן לא היה הופך למקרה יוצא דופן אילו מיהר לקום
מן הספסל ולהמשיך בדרכו. עד היום, איש אינו יודע מדוע בחר
לעשות את שעשה. הוא עצמו טען כי לא עשה שום דבר, וזה בדיוק מה
שעשה. הוא המשיך לשבת. זה אולי נראה לו די בסדר סתם ככה לשבת
על ספסל למרות שלא היה מיועד לו. אך זה באמת לא היה הוגן מצדו.
ממתי בונה ספסלים יושב על ספסל? ומדוע היה צריך לשבת על הספסל
הזה? הרי שבביתו היו מלא ספסלים. הוא יכל אפילו לבנות ספסל
בשביל עצמו. האם זה הוגן שאופת עוגות לאירועים מיוחדים תיקח
חתיכה מהעוגה שאפתה עבור הלקוח? הרי שמצב כזה לא יעלה על הדעת!
מי היה מגיש באירוע עוגת קומות מקושטת שחסרה בה חתיכה? על כן
היה זה חוק שבוני ספסלים לא ישבו על הספסלים שבנו. ובאמת,
היכולים אתם לתאר לעצמכם מצב שבו מאות ואלפי בוני ספסלים
יתיישבו על הספסלים שהם עצמם בנו עבור התושבים? הרי שבמצב כזה
לא היה מקום לתושבי העיירה לשבת!

זה לא שלא שררה אחווה בין בוני הספסלים לתושבי בינתיים. עובדה
היא שיחסיהם היו יחסי ידידות ולפעמים היו אף מזמינים אחד את
השני לארוחות (ונכון שהמוזמנים מזה ומזה מעולם לא הופיעו). אך
בוני הספסלים ידעו את מקומם וכך גם תושבי העיירה. גם אם מידי
פעם היו ילדיהם יושבים אחד על הספסל של השני, היו ההורים
מפרידים ביניהם מייד, למען הסדר הטוב.

פקח לבן מדים ניגש למרוואן. מרוואן קידם את פניו בחיוך לבבי
והלה הסיר את כובעו בפניו, כפי שהיה נהוג בין פקחים לבונים
(שהרי שניהם היו מאותו המקום בדרך כלל. הפקחים היו בוני ספסלים
שלא הוכשרו כיאות לעבודה ונלקחו למשרה אחרת).
"בוקר טוב" פתח הפקח.
"בוקר נפלא" השיב מרוואן. "לבן?" מרוואן פתח קופסה לבנבנה שרכש
באחת המכולות של העיירה.
"לא תודה" השיב הפקח.
"ובכן, ודאי אינך מצפה שאתחיל לאכול לבד" אמר מרוואן. הייתה זו
מצווה בין בוני הספסלים לחלוק ביניהם את האוכל. 'מי שאוכל
לבד', היו אומרים, 'לבד מת'.
"אשמח להצטרף אליך לארוחה" אמר הפקח, "ממש במקרה הבאתי איתי
זוג לחמניות טריות מהעיר" חיוכו של מרוואן התרחב לשמע הדברים.
דבר לא יכל לשמח לבב בונה ספסלים יותר מארוחת בוקר טובה. "אם
כי אני ממהר, אולי תבוא איתי אל ביתן הפקחים ונאכל ביחד?"
פניו של מרוואן הרצינו "אני מאוד הייתי רוצה לאכול אתך, אך
עליך לשבת כאן איתי" הפקח זז במקומו בחוסר מנוחה. "את הספסל
הזה בניתי במיוחד בשבילך!" אמר מרוואן.
לא ייתכן הדבר! הפקח ידע כי ספסלים במתחם העיירה בינתיים, נבנו
אך ורק עבור התושבים.
"אני מתעקש להזמין אותך לאכול איתי" קבע הפקח
"גם אני" השיב מרוואן
"אתה מסכן את כבודי" השיב הפקח
"ובכן, גם אתה מעמיד אותי במצב מאוד לא נעים" החזיר מרוואן.

אישה עבת קרס התקרבה למקום. רגליה התפוחות התעגלו לצורת כעכים
ונעליה הישנות והכהות נראו מהוהות במקצת, כיאה לנעליים שעברו
הליכות רבות לאורך השנים. היא החזיקה עגלת קניות מלאה במצרכים.
לא היה ספק בכך שהיא מתכוונת לשבת. היא הביטה היישר אל תוך
עיני הפקח. הוא הביט בה בחזרה במבט נבוך והיא החזירה לו מבט
כזה שקרא אותו לסדר. היה עליו לעשות את עבודתו.

"אני נאלץ לקחת אותך איתי" אמר הפקח. מרוואן לא הניד עפעף. הוא
נשאר לשבת. "בבקשה. אל תעשה את זה עוד פחות נעים ממה שזה" הוא
הביט אליו בתחינה. הוא ביקש עזרה. הוא ביקש ממרוואן לעשות את
שבכל מקרה היה מוטל עליו ולהשלים עם הדברים. הוא ביקש ממנו
למען האחווה בין פקחים לבונים, למען אחוות האחים.
"פחות נעים מזה, זה כבר לא יכול להיות" אמר מרוואן. ובאותה
שנייה תפס אותו הפקח בידו והרים אותו מעלה, הרחק מהספסל.
מרוואן תפס את מזוודת הכלים בידו. הלבן נשפך מהקופסה הלבנה אל
החול החם. הוא הביט לאחור וראה את הגברת עם העגלה מתיישבת על
הספסל, נזהרת שלא לדרוך על הלבן שהפך לכתם לבן וצונן.
"אילו אנשים חסרי בושה" היא מלמלה לעצמה תוך שנאנחה.

בתוך ביתן הפקחים היה חם ולח, כאילו דלת המקום הייתה דלת
היציאה מן המדבר והכניסה לג'ונגל. למרות שצמחים לא היו שם. היה
קקטוס אחד ליד החלון הסגור שהכניס קצת מאור השמש הקופחת שבחוץ
פנימה. אך גם הקקטוס היה נבול.

מרוואן ישב על הכיסא העשוי פלסטיק וחיכה לפסק דינו המשטרתי. לא
היו על ידיו אזיקים, רק כמה כתמי טיפות של לבן שהתקשו על חליפת
העבודה שלו. הוא יכל פשוט לקום וללכת, אבל אז היה מאבד את
הכבוד הרב שרכש לו הפקח שלא טרח לקשור אותו, ולא מרשלנות. אילו
היה זה בונה ספסלים אחר, ודאי היה נקשר בחבל למוט שמחזיק את
התריס מורם מעל החלון. אולי היה נקשר לאחד הסורגים של בתי
המעצר הקטנים. אולי אפילו היה מושלך אל תוך חדר מעצר קטן ונקשר
שם בחבל עד להכרעה בדבר העונש על עבירתו. אך מרוואן הזקן היה
איש של כבוד בקרב קהילתו. הוא עבד בבניית הספסלים מאז גיל חמש
וחצי. לעין זרה לא היה הבדל בין הספסלים שהוא בנה לבין כל ספסל
אחר. אך תושבי המקום הוותיקים ידעו לזהו ספסל עבודת ידיו של
מרוואן על פי יציבותו על הקרקע, רגליו ותנוחתו של הספסל שהיו
יכולות להשתוות לעמידתו של כלב גזעי. על כן היו ספסליו של
מרוואן מחזיקים מעמד גם בסופות החול והרוחות החמות. דבר לא יכל
להם פרט לגיל ולמפלס החול.

עבודתם של בוני הספסלים הייתה אינסופית, וזאת לא רק בגלל
הגידול באוכלוסיית תושבי בינתיים (שאכן היה אחד הגורמים
המשפיעים), וגם לא בגלל העובדה שספסלים, חזקים ככל שהיו עדיין
נשברו והתעקמו מהרוח החזקה ומיושן שבסופו של דבר השתלט גם על
בינתיים. הסיבה העיקרית שהעסיקה את בוני הספסלים בעיירה, הייתה
שהחול הלוהט תמיד עלה על גדותיו, ואז היה צורך להאריך את רגלי
הספסלים או לבנות חדשים במקומם. היו בוני ספסלים שניסו להעצים
את כוח העבודה על ידי ייצור ספסלים שבירים ובנייתם באופן שכזה
שידרוש את תיקונם - עליו היו גובים תשלום נוסף. אך לא מרוואן.
כשמרוואן בנה ספסל, ידעו כולם שהנה נולד עוד מושב לחיים.

מרוואן נשאר לשבת על כיסא הפלסטיק הלבן שהשחיר מלכלוך ומזוקן.
שריריו היו מכווצים כשישב, שכן ידע שכל רגע עלולות רגלי הכיסא
הדקיקות להתקפל עד שהכסא יקרוס תחת נטל הישיבה שהוטל עליו.
נדמה היה כאילו הכיסא הלבן לא היה מיועד לישיבה או לפחות לא
עבור בני אדם שמשקלם סביר. ואכן, יושביו הקודמים היו כה רזים
וכחושים שלא הזיזו את רגלי הכיסא בשבתם.

היו מקרים מאוד מעטים בהם הופר השקט בין בוני הספסלים לתושבי
בינתיים. בדך כלל היה מדובר בבונים חסרי אופי שהיו מסלקים את
המטבעות מארנקיהם של העירומים הישנים בלילה. העירומים הישנים
היו אותם תושבי בינתיים עצמם. בלילה הם הגיעו עם בגדיהם לספלים
ואז פשטו אותם והניחו הכל בחבילה קטנה על החול החמים ונשכבו על
הספסל עירומים. ככה הם היו מנצלים את טוב ליבו של הלילה הקריר
בשביל לחלץ את עצמותיהם מהיום החם. אותם בוני ספסלים חלשי אופי
היו מחכים בשקט עד שנרדמו העירומים וגונבים את ארנקיהם. תופעה
זאת התפשטה בלילות של בינתיים עד שגויסו כוחות המשטרה. הפקחים
החלו לעבוד במשמרות לילה ותפסו את הגנבים. הם השליכו אותם אל
תאי המעצר והטילו עליהם קנסות כבדים למען יראו ויראו. אותם
גנבים נאלצו לעבוד כפליים על מנת לשלם את החוב לחברה. רובם
ככולם נעצרו לאחר שלא יכלו לשאת בעול העבודה והתשלום והושלכו
לתאי המעצר. משפחותיהם אף הן שילמו על הפשעים הנוראיים האלה.
נשים וילדים מעוטי יכולת נתמכו על ידי חלק ממשפחות הבונים
האחרות. חלקן הפכו לשפחות בבתים של בוני הספסלים. קבוצה קטנה
של נשים החליטה לעבוד בבניית ספסלים עבור היישוב "עתידים".
נשים אלו נודעו בהפקרותן וילדיהם הפכו לפושעי רחוב קטנים
שסיכנו את השקט ששרר עד אז בשכונת ביתני הבונים. אך אפילו
הגנבים ידעו את מקומם ולא התעסקו יותר עם תושבי בינתיים.

כנראה מפאת החשש שמא יקומו עוד כנופיות של בוני ספסלים
בעייתיים והצורך ההולך וגובר להראות לתושבי שכונת בוני הספסלים
כולם את מקומם, הטיל הפקח קנס כבד על מרוואן. הפקח פתח בנאום
על מצבה של בינתיים, ועל יחסי הידידות שבין תושביה לתושבי
שכונת בוני הספסלים. הוא הדגיש את ההכרח לשמור על היחסים האלה
ידידותיים ועל השלום ששרר בתקופה זו ביניהם. הפקח החל מתרגש
מנאומו שלו ותיאר את תושבי שכונת בוני הספסלים בגוף שני כאילו
לא היה הוא עצמו חי בתוכם פעם (לאחר שהוכשרו הבונים העצלים
להיות עובדי משטרה, הוקמה להם שכונה משלהם, מעיין אי בתוך ים
החול של בינתיים, על מנת שיוכלו לחיות בשלווה וללא השפעה משני
הצדדים. בבינתיים האמינו כי מרחק גיאוגרפי הוא משמעותי ליצירת
חוסר השפעה. ואולי הייתה זו יד המקרה ששכונת הפקחים המוכשרים
שכנה מרחק קרוב במקצת לבינתיים ורחוק במקצת משכונת בוני
הספסלים).

"זה הכל?" שאל מרוואן כשהפקח סיים את נאומו והגיש לו את שטר
החוב.
הפקח הנהן.
"אם כך, תרצה להצטרף אליי לארוחת הבוקר שלי?" המשיך מרוואן.
"אני חושש שלא אוכל" השיב הפקח ומרוואן הלך לדרכו עם קופסה
מרוקנת מלבן ושטר חוב גדול וכבד.

בדרכו הביתה הוא ניסה לחשב במוחו כמה זמן יהיה עליו לעבוד
בשביל לשלם את הקנס. הוא התחיל לתכנן את ימיו הבאים. הוא מלמל
לעצמו גרסאות שונות של איך לעזאזל הוא מתכוון להגיב על
שאלותיהם של הספר והמוכר במכולת. הוא התאמן על מבטים והבעות
פנים מסוגרות שלא חשפו דבר. 'ייקח עוד זמן רב, אבל זה יישכח.
כמו כל דבר בבינתיים. תמיד הייתי נאמן. את זה הם לא יוכלו לקחת
ממני. אף פעם לא עשיתי בעיות, אין סיבה שזה לא יעבור בשלום.
עשיתי טעות. טעות קטנה אבל אני אכפר על זה. אין שום משגה של
בונה ספסלים שלא ניתן לתיקון באמצעות עבודה קשה' הוא חשב
לעצמו.

מרוואן חזר לעירו כששטר החוב מקופל בכיס חליפת העבודה המשומשת
שלו. כשצעד ברחובותיה של שכונת הבונים נדמה היה לו שכולם
נועצים בו עיניים מאשימות. ואכן, כל תושבי השכונה יצאו אל
הרחוב והסתכלו עליו. הוא השפיל את מבטו אל החול החם והמשיך
ללכת.

איש עם ג'ינס קצרים וחולצה לבנה שלא היה עליה אפילו כתם אחד של
לכלוך ניגש לעבר מרוואן. האיש לקח את תיק העבודה שלו, פתח אותו
והתחיל לחפש. מרוואן עמד והסתכל עליו, מוכה הלם. האיש הפך את
התיק וכנראה עדיין לא מצא מה שחיפש. הוא התרומם והתחיל מפשפש
בכיסיו של מרוואן עד שהגיע לכיס הנכון. הוא שלף את שטר החוב.
מרוואן הביט בו המום כשהוא פרש את השטר המקופל באוויר. תושבי
שכונת הבונים כולם נעצו עיניהם בשטר המאיים. האיש עם החולצה
הלבנה קרע אותו לעיני כל. קול תרועה נשמע עד לעיר. מרוואן
התנפל על האיש, ניסה לחלץ את קרעי השטר מידיו אך הם נפלו ארצה.
מרוואן התכופף להרים את הקרעים מהרצפה. הקרעים נעלמו בין
סוליות נעלי האנשים שבאו להריע לו. הם צעקו כל מיני דברים.
מרוואן שמע רק חלקי מילים תוך שהוא מנסה נואשות למצוא את כל
חלקי השטר האבודים כדי להדביק אותם בחזרה.

עוד באותו יום הוכרזה שביתת הבונים הגדולה. לרגע אין לטעות
בפירוש המילה שביתה. בוני הספסלים לא שבתו ממלאכתם זו אלא על
מנת להתחיל במלאכה אחרת. שלטי ענק עם סיסמאות כמו "הם לא יגידו
לנו איפה לשבת!" נתלו ברחבי השכונה ועל הספסלים. משלחת גדולה
של בונים יצאה העירה על מנת לשבור את כל הספסלים בבינתיים. הם
פעלו לאור היום כך שכשהגיע הלילה היו כבר כל כך עייפים שהלכו
לישון.

דווקא אז התעורר מרוואן משנת היום שלו. הוא נזכר בקרעי שטר
החוב האבודים. גם אם השטר נקרע, החוב טרם נפרע. הוא ידע זאת.
היה עליו לחזור לעבודה. הוא לבש את סרבל העבודה, נטל את מזוודת
הכלים שלו ויצא את פתח הביתן שלו אל הרחוב הריק. בהגיעו
לבינתיים ראה מרוואן את שברי הספסלים שבנה וחייך לעצמו. עבודה
רבה הייתה עבורו - ועבורו בלבד. 'איזה רעיון גאוני!' חשב לעצמו
כשפיזז בין שברי הספסלים. כל שהיה עליו לעשות זה לתקן את
הספסלים - עבודה של שבוע לכל היותר, אולי שבועיים בשביל עובד
אחד, ואז יהיה לו מספיק כסף כדי לפרוע את החוב. מרוואן הניח את
מזוודת הכלים שלו ופצח בעבודה. הוא עבד בקצב, ממהר להרכיב מחדש
את כל הספסלים ולייצב אותם. לא היו לו די מסמרים אך הוא החליט
שיעשה את מה שאפשר ולשאר ידאג כבר בבוקר. הוא יעבוד גם ביום,
כדי לכפר על הנזק שנגרם. 'מי יודע?' חשב 'אולי אחרי שהכל יעבור
עוד יישאר לי קצת ביד' והתכוון לכסף.  

ובעוד שעבד, כמה מתושבי בינתיים עשו את דרכם על החול החמים
לעברו. הם החלו לקלל אותו לזרוק עליו שברי ספסלים מעץ. לא בטוח
שהם בכלל זיהו אותו כמרוואן, האיש שישב על הספסל בבוקר, האיש
שגרם לכל הבלאגן הזה. מה שבטוח - הם זיהו אותו כבונה ספסלים.
הם הלכו יחפים על החול שהיה בטמפרטורה נוחה לדריכה בלילה. לא
היה להם אפילו ספסל אחד לשבת עליו. כמה הוקל להם כשמצאו את
מרוואן להטיל בו את קרשי הזעם והתסכול שלהם. מרוואן ברח משם.
הוא אפילו לא לקח את מזוודת הכלים. את דרכו חזרה עשה בצליעה,
לאחר שדרך בטעות ומרוב חיפזון, על אחד המסמרים שהיו פזורים
בחול.

מרוואן לא עצם עין כל אותו הלילה. הוא לא היה עייף במיוחד
כיוון שבניגוד לבונים הפורעים, הוא ישן כל היום. מה גם שהמסמר
שדרך עליו הסב לו כאב רב. כך היה שהוא נאלץ לשכב ולהתהפך
במיטתו, עם רגלו מורמת למעלה על הכר, כדי שהדם לא יציף את
המקום הפגוע. עם צאת החמה נשמע קול חבטה מכיוון הכניסה לביתן.
הוא קפץ במיטתו אך לא קם.

מרוואן נשאר לשכב עד שהצורך הדחוף להתפנות הכריע את הכף. איך
שהוריד את הרגל לרצפה חש את הדם מציף את העקב בתחושה חדה
ולוחצת של כאב. הוא נשען בחזרה על המזרן הקרוע שלו. 'שלוש,
שתיים אחת ו-' מרוואן קם בתנופה, כמו שעושים כשנכנסים למים
הקרים בבריכה. הכי טוב במכה אחת. תחושת הכאב הפכה כמעט מרעננת
לרגע. כשצעד את הצעדים הבאים שכחה הרעננות, הסקרנות גברה על
הצורך להתפנות והוא ניגש ישר לעבר פתח הביתן. מרוואן פתח את
הדלת והתכופף. על רצפת הכניסה היה מגולגל דף נייר כרוך בסרט
אדום. מרוואן הכניס את הנייר המגולגל פנימה וסגר את הדלת. הוא
התיר את הקשר תוך שהתקדם בצליעה לעבר השירותים.

הייתה זו הודעה מהאגודה. הוא זיהה את החותמת. מרוואן הוכרז
כפורע שביתה. הוא ידע מה דינו של מפר שביתה עוד מהימים שבהם
החתימה על הסכם הסתדרות הבונים הייתה רשות ולא חובה. זו הייתה
הפעם השנייה בחייו שחווה שביתת בונים. השביתה הראשונה הייתה
כשהיה ילד. הוא בכלל לא זכר על מה היא הייתה וכשהוא גדל אף אחד
לא ידע להגיד לו. כתב אישום בהפרת שביתה דינו כמכתב פיטורים.
הוא לא יכל להרשות זאת לעצמו. מרוואן פרש את המכתב על האסלה
והטיל את מימיו.

עוד באותו בוקר התייצב מרוואן בפני ועדת ההחלטה של איגוד בוני
הספסלים. כיוון שהיה זה הוא שהתחיל את השביתה, הייתה לו נקודת
זכות. אך יהיה עליו לפעול לטובת האגודה. הוא הסכים. זה היה
באמת הסכם הגיוני. ובסך הכל, פועלי האגודה היו אנשים הוגנים
ביותר (פרט לכמה תיקונים לא הכרחיים של הספסלים עליהם גבו
תשלום נוסף), ומטרתם צודקת. הרי הם היו אלה שבנו את הספסלים.
ללא התנגדות מיותרת, נרתם מרוואן למאמץ ההגנה על אגודת הבונים.
מכיוון שהיה זקן וידע את השפה, היה עליו לכתוב את הנאומים.

מרוואן דרש שיפרעו את חובו ושיתנו לבוני הספסלים לשבת על
הספסלים. הוא אף הגיש המלצה מיוחדת שבה יתחייבו בוני הספסלים
לבנות מספיק ספסלים גם עבורם וגם עבור תושבי בינתיים. על
העיירה בינתיים היה לשלם עבור הספסלים הנוספים ועל כן נדחתה
ההחלטה.

שביתת בוני הספסלים הסבה נזק רב לעיירה בינתיים. הסיבה הייתה
פשוטה - העיירה הייתה עשויה מחול והשמש הקופחת גרמה לחול הזה
להתחמם עד לנקודה שבה הוא יכל לשרוף כל תחת שינסה לשבת עליו
בקלות, אפילו מבעד לבגדים. כמעט כל אחד מתושביה של העיר
בינתיים ניסה פעם לשבת על החול הזה כשהיה ילד. על כן לכולם היו
כתמים אדמדמים בישבן. איש מאזור אחר יכל לטעות ולהחשיבם ככתמי
לידה, ואכן הם היו סוג של כתמי לידה כיוון שכל תושב בבינתיים
נשא כתם כזה של טמטום רגעי לאחר שהתיישב על אחת מדיונות החול
הרותחות בילדותו. העץ, גם אם היה חם, היה פחות נוראי מהחול. מה
גם שאת הספסלים כיסו כריות מרופדות ורכות שמולאו בקרח במידת
הצורך.

גם הספסלים שלא נשברו בפרעות החלו להתפרק ולהישבר עם הזמן. עלה
רעיון לבקש את עזרתם של מתקני הספסלים. הבעיה הייתה שאותם
מתקני ספסלים היו אלה שבנו את הספסלים, והם סירבו לעזור. אכן
הייתה זו טעות להפקיד את מלאכת תיקון הספסלים החיונית כל כך
בידי אותו גורם שבנה אותם.

חשיבות גדולה הייתה גם למייצרי הנעליים. בלי נעליים אף אחד לא
יכל לדרוך על החול החם. היו זקנים בבינתיים שהיה להם עור כל כך
קשה בכפות הרגליים, שהוא עצמו שימש כסוליה. אך רוב הצעירים של
בינתיים ככולם נזקקו למייצרי הנעליים. מייצרי הנעליים שהיו
כרוכים באותו תאגיד עם בוני הספסלים נאלצו להצטרף לשביתה.

כל בעלי המקצועות נטשו את בינתיים בהדרגה ועברו לגור בעיר
ההולכת ומתפתחת "עתידים". העיר הייתה ענקית כיוון שהייתה
מורכבת מאוכלוסיית מהגרים מערי בינתיים אחרות (וכן, היו הרבה
כאלה). פתאום לאף אחד לא היה אכפת מבינתיים.

ממשלת בינתיים הציעה ליישב את ההדורים בין בוני הספסלים
לתושבים על מנת להציל את חייה של העיר. המשטרה החליטה לפתור את
מרוואן מהחוב ומרוואן נטה להסכים. אך איום הפיטורים שלו היה
עדיין ממשי ביותר, שכן היה מפר שביתה אם היה חוזר לעבוד והרי
שכרם של העובדים ניתן להם דרך האגודה בלבד. על כן נאלץ מרוואן
לדחות את ההחלטה.

לאחר חודשים מספר של אבטלה וספסלים שבורים, מצא עצמו מרוואן
מחוסר עבודה ובודד במערכה. אפילו האיש עם החולצה הלבנה והג'ינס
עבר לעבוד בבניית רצפה חדשה לעיר עתידים. בעתידים הייתה עבודה
רבה. הפרוייקט החדש כלל תשתית תת קרקעית שתזרים מים קפואים על
מנת לקרר את החול ובניית ריצפת עץ שתשמש את התושבים כך שיוכלו
להלך יחפים ברחובות. רצפת העץ תעצור את סופות החול מלהשתולל
וכל העיר תהפוך לבקתה אחת ענקית מעץ שבה יחיו אנשים עירומים
ויחפים ללא חשש מהחול החם. מרוואן הזקן שקל להתפטר מעבודתו
ולעבור גם הוא לעתידים, אך כיוון שמאבקו לא צלח, נמסר לו
בגלויה מהאיש עם החולצה הלבנה והג'ינס, שאינו יכול להיות יותר
חבר בארגון. הארגון היה הוורסיה הגדולה והמקיפה יותר של
האגודה. כוחו היה כמעט בלתי מוגבל. הארגון היה ממונה על אבטחת
העובדים שעברו לעתידים.

בסופו של דבר לא נשאר למרוואן על מה להתווכח. הוא הציע את עצמו
לתפקד כדובר במשטרה. הוא אף הציע את עצמו לעצור ולקנוס כל מי
שיעז לשבת על הספלים המיועדים לתושבי בינתיים. הוא אף הציע
לשקם בעצמו ספסלי העיר (משרה שהוא עצמו לא ידע איך לעמוד בה,
אך באותה תקופה קיבתו הריקה גרמה לו להבטיח כל מיני הבטחות).
המשטרה דחתה את הצעתו הנדיבה כיוון שלא עמד בקריטריון היחיד בו
נדרש לעמוד כמועמד לתפקיד והוא להיות לא מוכשר לבניית ספסלים.
באשר למשרת הבנייה - היא כבר הייתה תפוסה:

בתקופה שלאחר פרוץ המרד, העיירה בינתיים ניזוקה וכמעט נכחדה,
עד שהחלו לגייס עובדים אחרים לבניית הספסלים. היו אלה מהגרים
מארץ רחוקה שנקראה "רק לא זה" הם דיברו בשפה משונה ומרובת
הברות קטועות. אף אחד לא הבין מה הם ייללו בינם לבין עצמם. אבל
הם עשו את עבודתם נאמנה, ואפילו לא ביקשו תמורה גדולה. ככה זה
היה טוב לכל הנוגעים בדבר, לבינתיים.

ובאשר למרוואן הזקן, לא נותר לו אלא להתיישב על אחד מהספסלים
שנבנה על ידי המהגרים הזרים, להתפלל ללבן ולחכות לעלייתו של
מפלס החול החם.