שעת לילה מאוחרת.. ייאוש טוטאלי מכולם...
בא לי לדבר, בא לי לפרוק, בא לי להגיד כל מה שיש לי על הלב
הבעיה היא שבא לי גם שמישהו יקשיב, יישמע, יגיב, יענה
שמישהו אחד מסכן יראה - אני פה בשבילך כמו שאת תמיד פה
בשבילי.

אני תמיד פה בשביל כולם...

היא אי שם בחו"ל ואני עושה מאמצים להראות לה כמה אני מתגעגעת
ודואגת ואכפת לי, אבל אני יוצאת כפויית טובה איכשהו.. כשהיא
עסוקה עם כולם אז אני הראשונה שקופצת "לחוץ לך כולם, אז אני
אלך ונדבר פעם הבאה" והיא הראשונה שמוותרת. לא רוצה להיות זו
שמוותרים עליה ולה אומרים "רגע לימי, כולם פה אבל" בא לי להיות
פעם אחת ויחידה זו שאומרים לה "לימי, אני איתך למרות כולם".

היא יושבת לבד בבית ובוכה על זה שחבר שלה לא איתה עכשיו ביום
שישי בערב, כי יום שבת הוא עובד מוקדם מאוד. הם עוד מעט עוברים
לגור ביחד, בדירה משלהם שהוא קנה להם. הם כבר 5 שנים ביחד. כמה
שלפעמים רע לה, היא מאוהבת ונאהבת. והיא לא מבינה שלפניה ניצבת
יותר מחצי הכוס המלאה ומולי יש רק ריק, ואין אפילו טיפה בכוס.
כי לי אין למי להגיד "בוקר טוב" בבוקר או "לילה טוב" בסופו של
יום מפרך וקשה. לי אין למה לחכות לתחילת אוגוסט וליום שבו אני
אעבור לגור עם בחיר ליבי, כי אין בחיר ליבי.

מה ביקשתי? קצת הקשבה? קצת הבנה שגם לי קשה? קצת יחס מעבר
לנורמל? קצת קריאה בין השורות? קצת התאמצות? קצת בשבילי במקום
בשבילכם?

לא ידעתי שאני מבקשת כל כך הרבה...

נ.ב. - שאף אחד לא ייעלב בבקשה, זה רגע של ייאוש נטו