השיכור יישן
חלק א'

השיכור יישן תמיד היה שיכור, אבל כבר אחרי הצהרים והוא מרגיש
גמור.
דווקא חשב אולי ילך לראות את הילדים, שניים,רועי בן 6 ונאווה
בת 8.
ילדה גדולה כבר נאווה, מבינה הכל.
מבינה שאבא כל הזמן עצוב... הוא נזכר עוד כשהייתה בת שנתיים,
איך היה לו עוד כוח להרים אותה על הכתפיים והיא בצחוק מתגלגל
צועקת - "דיו דיו"... אבא טוב.
מאז הספיק לשתות יותר מדי יותר מדי. אומר הוא לעצמו, ממרר
בבכי.
גבר נאה, האלכוהול לא אכל לו את היופי מהעיניים ונשמתו לא
שכחה לאהוב.
הוא נכנס נחוש בדעתו למוסד גמילה והוא יצא מפה עוד שישה
חודשים, חדש.
חולצה לבנה, קופסת סיגריות בכיס.
ילך לקיוסק, יצחק עם המוכר, יקנה קולה והעולם יחייך.
הוא יסע לאחותו שגרה ברמת גן. שם ישב לו בסלון עם פני מנצח,
מול בעלה הציניקן,
שלא יאמין למראה החסון והצלול הזה, קורע עיניו בתמהון.
"הוא נגמל הממזר," חשב לעצמו, "מאיפה הכוח?" 10 שנות ייסורים
ובריחה כואבת מעצמו הסתיימו.
הוא מבין שהוא לא מוזמן להישאר אצל אחותו. קם והולך.
והדרך לא ידועה, לא מוכרת.
עכשיו הוא ימצא איזה ספסל לנוח לרגע.
בוקר, על הספסל הרטוב מטל, וריח של מיץ פטל ישן.
הספסל קשה הוא מנסה לדמיין שזאת מיטה רכה ומתהפך. כל גופו
כואב.
כבר שבוע שהוא ישן פה על יד הפח על הספסל. מדבר עם פרוצות
וחתולים ומחפש תשובות.
מתעורר ונזכר, הוא עדיין שיכור, זה היה חלום, הוא רק היה רוצה
מאוד, מאוד... הוא בוכה ונרדם.

סוף חלק א'