בא לי לכתוב.
בא לי לפרוק.
בא לי פשוט לא להפסיק לחשוב.
לחשוב מחשבות נודדות, בלתי פוסקות, שהולכות לאלפי נתיבים
שונים.
בא לי לכתוב,
משהו עמוק.
משהו שיחדור לכם למוח ויצרוב לכם כמה משפטים מהטקסט הזה.
אולי זה בגלל הפחד שכל המסכות מכסות באמת.
אבל זה לא הגיוני שנאבד לי שם הכל.
אני אני, אני אני תמיד.
אני עצמי - ולא אפסיק להיות.
מסרבת[!].

בא לי לכתוב.
בא לי לכתוב על הדברים שמכאיבים לי.
בא לי לפרוק.
בא לי לפרוק את הדברים הרעים שקורים לי.
ואיכשהו, אני לא מצליחה.
לא מצליחה להוציא מעצמי את ההרגשה הטהורה של הכאב,
הצריבה הזאת בלב שמשאירה סימן.
בא לי לכתוב.
בא לי לכתוב על הנסיונות הכושלים להתקרב אליך.
בא לי לפרוק.
בא לי לפרוק ופשוט לצעוק - למה עשית את זה לעצמך חתיכת
אידיוט?
איך שתמיד אתה עוקץ ובורח.
ולמה עוקץ?
בשביל תשומת לב אמרו?
אני בספק.
אני בספק אם עדיין אתה מרגיש כמו פעם.
אולי הרגישות יתר שלי שגרמה לי להפגין אדישות רק מפחד להראות
לך שאכפת לי פשוט גרמו לרגשות שלך להיעלם,
או במקרה הטוב יותר - החלטת להדחיק אותם לסמטאות חשוכות
ואפלות, שמשם הנכנס אינו יוצא.
בא לי לכתוב.
או שאולי כבר כתבתי עליך.
בא לי לפרוק.
בא לי לבכות על כתפיך הרחבות.
איך שתמיד קיוויתי שתהיה לי אב שני, או לפחות אדם להתבדח איתו
ובדרך נסתרת נומר אחד לשני "את/ה חשוב/ה לי".
אבל הכל התרחק,
הכל מוזר.
ואין כבר תקשורת.
אין כלום.
מקו מחשבה קטן עליך כבר עולות לי הדמעות,
כמה שרציתי שהדברים היו אחרת.

אתה אפילו לא מתאר לעצמך כמה פעמים ביום אני חושבת עליך.
כמה אני אוהבת אותך.
כמה אני מתגעגעת ללהרגיש את זה ברגע נתון באמת ולא רק לכתוב.
וכמה זה מגוחך...
כמה שזה מגוחך שלא פעם בחיים אמרתי זאת או כתבתי,
לך.