אני זונה של השפה העברית,
יושב בחלון סגול של המתנה,
ומחכה לאלת המוזה
שתבוא
ותדפוק
אותי
עד
קצה
הרחם,
כדי שמשהו מזרע ההשראה שלה אולי יפרה אותי
וישריץ ממני יצירה.

ההשראה נוקמת בי על ההססנות
שמנעה ממני ליטול עט בכל פעם
שהבשיל בי משהו.
ילדים, אם מבשיל בכם רעיון
לעולם אל תחכו עד שתגיעו
הביתה, כדי לכתוב אותו.

תתפסו את ההשראה בירכיים
תסחטו ממנה כל טיפה
ואז, בחמש לפנות בוקר
תשתרעו על המיטה
באפיסת-כוחות. מחייכים

מאושרים, שמילאתם את
חובתכם כחיילים בשורת
המילים, שממנה ישחרר
רק המוות.