דמעות בצבע תכלת...
אני מטפטפת,
מציפה את כל הרצפה.

הריבוע הזה,
התהפך כבר 190 מעלות
סחרחורות אין סופיות,
אני מרגישה בקרוסלה.

הרגש לא קיים אלא אם
אתה תיצוק אותו לתוכי,
תשפוך הכל ותגמור,
יצירת מופת נפלאה שכמונו.

אני מפריחה נשיקות באוויר
בתקווה שתתפוס,
אתה מחייך חיוך עצוב
כי כבר רחוק מדי.

התשתי את עצמנו.
כל הפרורים האלה שמתפזרים על הבועה...
סימני דרך יקירי...

כי הגיע הזמן שתעזוב.



30.6.06