היה חשש לקטיעה.
חיכו לתגובה מהאצבעות הכחולות, הקרות, הלא זזות. לאחר עשרים
וארבע שעות נראתה הבוהן מניעה קלות בראשה, כמנסה לומר דבר-מה.
חיכו רגע, צפו בה בחרדה ובציפייה, ואז, אז ראו זאת. היא קמה,
נפלה ושוב קמה, נושאת עצמה בגאווה מהולה בחרדה כמי שרוצה לומר
דבר מה.
רשות הדיבור ניתנה לבוהן הקמה לתחיה.
"בשם כל האצבעות מהקטנה שבינינו - היא הזרת, ועד לבוגרת - הלא
היא עבדכם הנאמן, הרי אני להודיע כי חיות אנו ואם תרצו לומר
זאת אחרת הרי שבנו לתחיה". השתחוות קלה. "וזהו סוף דברי אליכם
ברגע זה".
הנוכחים ההמומים קלות, פתחו בתשואות רמות, ואם לא היה זה
במחלקה אורטופדית המלאה בפצועים ופגועי איברים הרי היו הם
פותחים בריקודים סוערים.

ימים מספר לאחר נאום הבוהן החזיקו אחריה גם שאר האצבעות. מדי
ימים מספר קמה עוד אצבע, עד שהקטנה האחרונה סיימה את הפרשה
וסגרה את התיק.
אז הופצה הידיעה המרעישה ועברה מפה לאוזן ממבוגר לילד בקיבוץ
הקטן אי שם בצפון. "היא מזיזה את האצבעות, היא מזיזה את
האצבעות, היא מ..."

... ואחרי כל החרדות והתקוות הכמוסות שהנה פתאום תזוז לה כל
הרגל, ואחרי ההרגשה של להיות פלא אורטופדי מוקף חיבה ותשומת
לב, פתאום להיקטף ולהרמס בידיה הבולדוזריות של הפיזיוטרפיסטית,
אללי עץ, קצת כבוד לבוהן!
אויש - אין עם מי לדבר. אפילו חסד נעורים לא זוכרים לה לבוהן
שעשתה היסטוריה.