אז אמרתי שאני אוהבת, אז שיניתי קצת סדרי עולם,
שום דבר לא השתנה וגם העולם נשאר שלם ולא רעד שאמרתי את
המילים.
אני מאמינה שהוא חייך ששמע את המילים, אולי קיווה שאומר אותם
שנית, אולי ציפה לשמוע את אותן המילים שלא אמרתי לו כבר כל כך
הרבה זמן.
"אתה כועס?" שאלתי,
והוא - "לא".
"יופי" עניתי "כי אני אוהבת אותך".
והוא, כששאל מדוע אני אומרת זאת, אמר שהוא מצטער על כל הצער
שנגרם לי, אם פגע בלי כוונה.
חייכתי ואמרתי "בסדר", ובתוכי חיוק ענק מאושר מאבן שעכשיו ירדה
ממנו.
אבן ירדה מליבי,
וכעת אבן חדש מונחת.
אבן האהבה שנשארה.