שני דוד / יוני, כי אף אחד לא מבין |
והריגוש בפנים פרח.
נגעת,
העיניים נעצמות, ואט הכל נשכח.
רגע אחד לבד.
נסחפת במחשבות.
ילד גדול...
תמיד "שברת לבבות".
למה הוא התכוון,
בחיוך סמפטי ועם זאת אכזריות.
אולי יום אחד,
הציניות תחלוף, ותבוא הרצינות.
"תיהיה פקחית, לא חכמה"
זה מה שאני לא עושה,
אתה יודע שאני לא כזאת.
אני כזאת ששוקעת...במחשבות.
והפספוס הזה שמרגישים,
כמו רוח ערב במדבר.
כשיום אחד אלך,
אזכור אותך.
כמו תמונה פסטורלית בראש.
שנתפסת בך.
מה שאשכח,
הגעגוע יזכיר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|