זה ימים
הוא מוטל זנוח,
בפינה מוסתרת מאור
מיוסר וחבוט בכאבו.
מדי פעם ניגש אליו
בוראו,
מציץ בו מחליף רטייה
או קצה של יוד
הופכו מצד לצד,
ובתוכו יודע
שימיו ספורים עד עוזבו
את משכנו של
יוצרו.
הוא מולידו בעצב,
שבעה ימים ושנים
מטפל בו במסירות
ימיו כלילותיו לו מקדיש,
באהבה בלתי מתפשרת
עד שיושלם בו רצונו
מעשה בריאתו.
וכך, בפינתו החשוכה,
בודד וגלמוד,
ממתין כי יגאלו יוצרו
משתוקק בכל מאודו
שישלחהו להיחשף
לעיני כל, לאור.
אדונו, מביט ועיניו כלות,
יודע כי נתן בו
ממיטב יכולתו,
רוח חייו הפיח בו.
עכשיו הוא נשמה
תועה המחפשת
עין בוחנת
ובית חם. |
