אני אוהב אותך
פשוט. נדוש. כל כך הרבה שפתיים בעולם אמרו את זה זה
כל כך הרבה לבבות רצו להאמין...
ואני - לא האמנתי.
הייתכן?
אתה - אוהב - אותי ?
לא. לא יכול להיות. סתם אתה אומר...
כמובן שלא ממש אמרתי את זה. זאת אומרת כלפי חוץ האמנתי. בטח.
וגם אמרתי לך שאני אוהבת.
אבל הרי אני יודעת הכי טוב. מה פתאום שתאהב אותי. אותי? לא.
ברור שלא.
אבל הסתרתי ממך שאני יודעת את סודך. רציתי שתחשוב שאני מאמינה
לך. רק שליתר בטחון עשיתי לך "מבחנים". כל הזמן בדקתי אותך -
כדי להוכיח לעצמי שהנה צדקתי. את רואה - אמר לי הקול הקטן
והמרושע שיושב לי במקום שבו צריך היה להיות השכל - את רואה
שהוא לא אוהב אותך?
עד שנמאס לך. והלכת. ועכשיו אתה עם זרה אחת. אתה לא אוהב אותה.
אתה גם לא אומר לה כלום. אבל הכל פשוט וקל לך יותר. וטוב לך.
אבל אדיוט אחד! אני כן אוהבת אותך! אני רק בדקתי - ככה - ליתר
ביטחון. היום אני דווקא כן מאמינה לך. בחיי. תחזור ותראה.
לא רציתי להבריח אותך. לא התכוונתי. קצת ככה השתעשעתי לי
במשחקי ילדות. תלשתי את עלי הכותרת: "אוהב". "לא אוהב".
"אוהב". "לא אוהב". בטח לא אוהב. רואה שיצא לא אוהב? לעגתי
לעצמי.
ועכשיו אני נזכרת. מילים. מבטים. מחוות קטנות של תשומת
לב...מין אכפתיות כזו, מין עדינות השמורה לאוהבים בלבד...
עכשיו אני רואה עד כמה אהבת. בלי תנאים. אהבה אמיתית. גדולה.
עצומה.
וכמה אתה נפגעת ממני...
חזור! חזור - אני צועקת. אני מאמינה! אל תשאיר אותי לבד! למה
רק אחרי שהלכת אני רואה כמה אהבנת אותי? למה היית צריך להעלם -
ורק עכשיו אני רואה?
ומה אני אעשה עם כל הריק הזה שהשארת לי?
מי יאהב אותי עכשיו?