אני מרגיש כשזה קורה כל פעם מחדש
המגנים יורדים ממשמרתם בלי חשש.
אשתה עד שארצה להקיא
רק אז אדע שאני אמיתי.
כל דחפי אשאף לשחרר
לעולם ששומע אבל תמיד מצנזר.
אף אחד לא איתי באותו הדף
כולם עוצרים כשמגיעים לסף.
זה קצת בולם את המחשבות
שתמיד חונקות את הרגשות.
והרגשת הפתיחות מתחלפת מהר
בזו של הבחילה והעור המצטמרר.
ואז כשהכל יוצא באיזו סמטה חשוכה
זה סוף סוף נגמר, עד הפעם הבאה.
למחרת אצטער אבל גם ההרגשה הזו תחלוף
אני לא יודע לעשות כלום אם זה לא עד הסוף.

הגעתי למסקנה שאני טוטאליסט, אני תמיד עושה כל דבר בצורה הכי
קשה, הכי טובה, בלי רחמים, או הכל או כלום. גם כשאני עושה משהו
שלא טוב לי. זה פוגע בי הרבה פעמים בדיעבד, אבל מי מסתכל על
החיים בצורה רטרוספקטיבית ממילא? ככה אני וזהו! נתראה בפעם
הבאה. :)