[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סשה סמיט
/
אוסף של דברים קטנים

טיפות כאב נוטפות, שחורות מעצב מן העיניים היפות שהיו מאושרות
פעם. כל כך רחוקה מלהיות מלאך בכל זאת אתה קורא לה המלאך שלך.
נמאס להיות מלאך, נמאס לספק אותך, נמאס להיות מה שאתה מצפה
ממנה להיות. הכל נמאס. שום כוח שבעולם לא יביא אותה אליך שוב.
משוטטת לבד ברחוב, מחפשת מלאך משלה. בלילה כשהרחובות מתרוקנים
וכבר אין בהם חיים, רק הירח ואולי גם כמה כוכבים מאירים, מוצאת
מקום חמים לשבת בו. מתכרבלת, מחבקת ברכיה, והכאב זולג לו
לאיטו.

                 



בטחתי בך, איכשהו רק בך. לא מכירים טוב, אולי אתה אפילו לא
רוצה לשמוע אותי. סיפרתי את כל סיפורי חיי, את כל הכאב שעברתי,
סיפרתי הכל. פשוט נשפכתי על הריצפה לפניך, מנסה להרכיב מכל זה
תמונה אחת, לא אפורה מדי כדי שלא תבהל ולא תברח, כמו כולם. רק
בך בטחתי, חושבת שאולי הייתה זו טעות, אולי לא צריך לבטוח
בזרים. אבל כשראיתי אותך ברחוב הדבר הראשון שרציתי לעשות זה
לרוץ ולחבק אותך. ככה פשוט, לחבק אדם זר ולבכות.

       



אתה עמדת שם וחיכית לי. הסכמנו להפגש בפארק, שליד האגם הגדול.
עמדתי מאחורי עץ וצפיתי בך. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד אותך.
היית מושלם והיית שלי. שם באותו פארק נהגנו להפגש, אתה לבוא
ולחכות לי, ואני לצפות בך. הנשמות שלנו נפגשו אז במחול שאין לו
קץ, רקדו כך לאור הכוכבים, לאור השקיעות. היינו שם רק שנינו,
למרות שכל אחד היה לחוד שנינו ידענו שלא לבד. שיש עוד מישהו.
ואז יום אחד הרסת הכל. נערה רצה לעברך, קראה בשמך, קפצה
לזרועותיך, ואתה חיבקת אותה כאילו הכרתם זה זמן רב. הפכתי למים
והתנפצתי על האדמה, מאחורי אותו עץ...

 



זה רק הדברים הקטנים שעושים לנו את היום, שעושים אותנו
מאושרים. הנשיקות הקטנות בהפתעה, כשאתה עוצם את עיניי עם ידיך,
הריח שאחרי הגשם, הטיול בים לקראת שקיעה, הורד היחיד האדום כמו
דם שהיה לי על השולחן באותו בוקר. אותם דברים קטנים שמזכירים
לי אותנו, אותך. לא מצליחה לשכוח, לא מצליחה למחוק, אולי גם לא
רוצה. היה טוב כל כך, כל כך נוח לחשוב שהכל בסדר. נחמד לדמיין
שאני לא לבד, שלא הכל עבר, שיש אהבה בעולם. לשבת ברכבת ולראות
זוגות, ללכת לאכול ושוב זוגות... ורק אני פה, כמו תמיד, כמו אז
איתך, עדיין לבד.




אין כוחות יותר, אזלו כולם. כולם אומרים שצריך להלחם, שאיש חוץ
ממני לא ירפא אותי. לא צריכה ריפוי, אני בסדר. אני לא חולה,
אני בסדר. אבל אף אחד לא רואה, איש לא מבין. רופאים שמכניסים
אותי לקריזה, ישיבה באמצע בית חולים בהיסטריה. בוכה בפומבי,
בפעם הראשונה מזה זמן רב. אין כוח לאיש, בטח שלא לעצמי. קשה
לי, אני בנאדם מסובך מדי אפילו בשביל עצמי. הבכי באמצע הלילה,
הלילות מול הטלוויזיה, ההליכה בגשם, האלכוהול והקפה למחרת
בבוקר. הכל הורג, כל אחד בדרכו שלו. רק אם הייתה לי דרך לעזוב
הכל מאחור, ולעבור הלאה, לשלווה הניצחית, ללכת...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טבחים ברשתות של
מסעדות דגים
לובשים צווארון
לבן?



בחורה עם יותר
מידי אינפקציה
באוזן


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/4/07 1:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סשה סמיט

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה