היית בחור סקרן. תמיד. תמיד היית שואל מלא שאלות.
שאלת למה הלכתי, וזו התשובה היחידה שלא נתתי לך עד היום.
אני כותבת את זה כנראה בשביל עצמי, כי אתה כבר לא תקרא את זה.
הלכתי כי הייתי אנוכית. אגואיסטית. כי לא קיבלתי את מה
שרציתי.
אבל לא כמו שאתה חושב.
אהבתי אותך. מאוד. ונתת לי הכל.
אבל היית עצוב. מלנכולי משהו.
ואני, אני אוהבת לשנות דברים. ולא משנה מה עשיתי, אתה בשלך.
רציתי לראות את העיניים שלך, נוצצות מאושר. אפילו לא הייתה
חייב לחייך. זה לא הכרחי. רק את המבט בעיניים.
אבל גם את החיוך רציתי. רציתי שתחייך. שתשפיל את המבט שלך למטה
בספק תחינה ספק בושה... כמו שהיית עושה כשהיית בוכה.
רציתי שתצחק.
הרגשתי שאני טובעת בים של דמעות, וכמה שזה מטומטם, הם לא היו
שלי.
אלא שלך.
רציתי שתחייך.
ואני מצטערת. אני פשוט לא יכולתי יותר. לא יכולתי בידיעה שיש
משהו שאני רוצה ואני לא משיגה. לא יכולתי בידיעה שאני מנסה
ומנסה ואני לא מצליחה.
מי כמוך יודע שאני לא כזו? אני יכולה הכל. תמיד.
והפעם, לא הצלחתי.
וזה שיגע אותי.
וכמה שחשבתי שאני חושבת עליך, טעיתי. חשבתי רק על עצמי.
אחרי זמן מה שרציתי לשמח אותך לא בשביל השמחה שלך, שחשיבותה
דעכה בעיניי לאט לאט, אלה בשביל לדעת שהצלחתי.
ואני חייבת לך התנצלות.
ואתה לא כאן. ואין לי עם מי לדבר.
ואם היה לי, הייתי רק אומרת לך תודה.
תודה על כל מה שהבנתי בזכותך.
בעצמי, אבל תודות לך.
לימדת אותי, אני חושבת את הלקח הכי חשוב שרק אדם שהוא לא אני
יכולים ללמד אותי.
לימדת אותי שאני לא לבד, בזמן שאתה היית הכי לבד בעולם.
כי אני הייתי עסוקה בלנסות להצליח בשביל עצמי.
זה למה הלכתי.
ואין צער עמוק יותר בשבילי כרגע...
כי אני מפחדת שאתה לבד עכשיו... ואולי כשלמדתי משהו, יכולתי
לעזור לך. לך. לא לי הפעם...
ועכשיו אני שוב לא יכולה.
אז זה המקסימום שלי בשבילך עכשיו.
את התודה שלי, שאתה היחיד בעולם שמקבל אותה.
ואת ההתנצלות. ההתנצלות הכי עמוקה שאני יכולה לתת, כולה זועקת
אליך למטה עכשיו.
ואני רק רוצה שתשמע אותה... רק שתשמע אותה.
ושתדע שאהבתי.
ושעדיין.