היא הניחה את אצבעותיה העבות על המקלדת וכתבה באיטיות וקפדנות.
"אני מקווה ש.." ומחקה. אחר הסירה ידיה הרופסות מן המקשים
ועצרה לרגע קצרצר של מחשבה. לא בעצם לא. "אני ממש רוצה ש.."
ושוב מחקה. "הייתי רוצה שניפגש" ובלי להותיר למילים להתמקם
בחלל השיחה, מחקה את האורות שוב. "אני חולמת שאנחנו נפגשים".
כך זה מושלם חשבה, ואצבעותיה נעו לכיוון מקש השליחה. בין
השניות שבין שליחת ההודעה לרגע בו הופיע בחלון השיחה, החמיצה
נשימה אחת ואחריה נשמה שתיים עמוקות שמילאו את חלל ריאותיה
הגסות כאוויר לגלגלים. לא עבר רגע ארוך אחד והופיע בחלון משפט
מתומצת, "מעניין איך יהיה". עיניה נפערו וליבה הלם בחוזקה, היה
זה אחד הרגעים בו בניגוד לגילה המתקדם נהגה כילדה קטנה. היא
הניחה שוב את רצועות השומן שדבקו בגפיה על מקשי האותיות,
וליוותה את קולות ההקשה בדיבוב, "אי..ך י...ה..יה  ל.ה..רגיש
.או..ת..ך". אחר עצרה והוסיפה, "כמה קיום ניתן יהיה להצמיד לשק
המילים". -שלח-. היא הושיטה את ידיה הקצרות והעבות והעבירה
אותן קלות בשערה, כמה קסום יהיה לראות את האותיות משתקפות
במלאך הזה. "כמה קיים אני עכשיו?" הופיע כעבור כמה רגעים בחלון
השיחה. "קיים מדי כדי להכאיב לי", פתאום דמעות עיטרו את לחייה
וזלגו במהירות למחשוף חולצתה. כמה שלבשה פחות בעת ההקלדה, חשה
עצמה אמיתית יותר כמול המילים שקסמו לה כל כך. "פחד?" כתב לה.
וכמה דקות שהיא לא נעה מתוך חרדה מילולית כה תמימה. ראשה היה
מסוחרר ממהלומת המילים שאיימה לפרוץ ממנה, היא הייתה כל כך
צמאה לאהוב את המילים, כמו שהמילים אהבו את עיניה מבעד למסך.
פתאום כיש מאין וכשונה מחצאי המשפטים ששלחה עד כה בהם השקיעה
מלוא מחשבה, שלחה בחופזה מין "אוהבת אותך" שעלה לה בכמה דקות
של ריק. על מסכה שסנוור את עיניה העייפות ועפעפיה הכבדים
הופיעה הודעה קצרה, "מפחד להתאהב באין". הם ידעו שמילים הן רק
מילים.