איש ראה אישה עם כנפיים. איש אשר חלם ללמוד לעוף, הוא קרא
בכתבים שעד אשר אין הוא מנותק מן הקרקע חייו אינם חיים, הוא לא
הבין הכל תמיד, אך הרעיון קסם לו. הוא עמד מאחוריה, ליבו גועש
מהתרגשות, גופו מזיע מעצם המחשבה שממולו נמצאת אישה אשר נגעה
בשמיים. אבל נפשה כלואה כשל זמיר בודד שגרונו בגד בו, וחושיה
מפותחים כשל ציפור בר, על כן הרגישה אותו בשל לחצו בלבד.
"תתקרב" אמרה לו, קולה היה קר ומרוחק, אך הד התלווה לו כשנעצר
בצוקי ההייטק הגדולים שהיוו להם נוף. "אני מתקרב אני מתקרב,היא
עפה במקומי, אני קרוב אני קרוב היא כבר הייתה שם, היא בטח
יודעת, לא יכול לדעת, קרוב קרוב, הכי קרוב שאיי פעם אגיע, הכי
שמיים שיש על הקרקע..." ממלמל בקצב אחיד כמן טראנס חוזר המכה
בו שוב ושוב. קולו רעד והזעה שדבקה בגופו הפכה קרה משלוחות
קלות של רוח, "איך?" שאל. הוא ניסה לדמיין שניות ספורות כיצד
תסביר לו, האם תבין את אשר הוא מעוניין לדעת, להבין, ללמוד.
"אני לא יודעת" השיבה. "האם האוויר שם צלול יותר? האם החופש שם
נשגב מאדם אשר חווה רק חופש עצור על האדמה?" הוא שאל ובעיניו
ניצוץ של אדם אשר פגש גיבור ילדות. "אף פעם לא הייתי" אמרה.
מילותיה הדהדו בראשו כחבלות המאיימות להיפתח מנגד עיניו שוב
ושוב ושוב, לאט. "לא פרשתי כנפיי מפחד שלא אדע להאט לקראת
נחיתה. האם שווה רגע של מעוף מהתרסקות הצפויה לי במודע מן
ההתחלה?" וכמו מתעלם מן הפחד שלה, גבר עליו רצונו להגשים "למדי
אותי לעוף, תראי איך שאלמד". האישה התרוממה, הושיטה כנפיה
לצידה, הרימה ידיה אל מול פניה ועיניה נפערו. לרגע דמיינה את
הרוח צוחקת, אומרת לה "הנה, העזת". היא הרימה רגליה, מתמלאת
נפשה מהסיפוק שבתעוזה, מתעלת על בני האנוש, לועגת להם על חוסר
יכולתם לחדול מלהיות לרגע בני תמותה, בזה להם על הדרך בה בהו
בה, מסתחררת מהלילה,שיכורה מהבדידות, והוא מביט בה מלמטה כאילו
ראה את אלוהים. היא צועקת "אני עפה!" וחוזה פיות פעורים. אך
פחדיה לא איחרו להתממש, ומהאוויר והחופש נותרה על הכביש, בין
זוהמה של עיר תעשייה לרעש של רכבים, גוף קטן, שתי כנפיים
ושמיים בוערים. |