אני: "אני שונאת אותו."
עצמי: "לא, את לא."
אני: "אני כן."
עצמי: "לא נכון, את לא יכולה."
אני: "ואולי כן?"
עצמי: "את זוכרת את הפרחים ששלח סתם ככה, ביום רגיל שכזה?"
אני: "בטח, אבל בואי לא..."
עצמי: "ואת השירים ששר והקדיש?"
אני: "איך אפשר לשכוח קול מדהים כמו שלו, אבל אל..."
עצמי: "ואת העיניים הירוקות?"
אני: "די! תפסיקי, עד שעוד איכשהו הצלחנו, אנחנו לא צריכות את
זה עכשיו."
עצמי: "אנחנו לעולם לא נצליח."
אני: "אבל... אולי, אם ננסה חזק?"
עצמי: "את זוכרת את הנשיקה באותו יום שהיינו קצת עצובות וכל מה
שרצינו היה חיבוק?"
אני: "כן, כל מה שרצינו היה חיבוק וקיבלנו גם נשיקה מתוקה, כמו
שרק הוא יודע לתת,'הנשיקה שלנו' הוא קרא לה."
עצמי: "וכשראינו אותו מתנשק איתה, עם הנשיקה שלנו, את זוכרת?"
אני: "כן, כן, די תפסיקי! אני זוכרת."
עצמי: "ואת הכאב העמוק, המדמם?"
אני: "כן, חזק כל כך, אבל למה? למה את עושה לי את זה? למה
אנחנו צריכות את זה עכשיו? במקום להתגבר, לעבור הלאה,
לשכוח..."
עצמי: "ואת האהבה שלנו, את זוכרת?"

אני: "כן, אהבה הכי גדולה בעולם..."