[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ממש אחרי הבר-מצווה שלי טסנו כל המשפחה למדרשה, מצפים לראות את
הבית שאבא בנה בזמן שעשינו את הסידורים האחרונים באוסטרליה.
היום, כשאני נזכר באותה שנה, בכל הזיג-זגים שעשינו ברחבי
הגלובוס וכולם רק בגלל אבא, אני לא יכול שלא לחשוב על כמה אני
חייב להודות לו על התקופה היפה ההיא. מאז, עוד לא מצאתי
הזדמנות ראויה לעשות כן. בהתחלה הייתי צעיר מדי והרגשתי שאבי
לא ייקח את דבריי, דברי נער מתגבר ולא מגובש עם עצמו, במלוא
הרצינות בה ארצה שיתייחס אליהם. בחלוף השנים אבא ואני פשוט
התרחקנו. אפשר אפילו לומר שנעשינו זרים זה לזה.

אני זוכר שבלילות נהגתי לצאת לחצר האחורית של הבית החדש. החצר
הייתה מלאה רק בקקטוסים מהסיבה הפשוטה שכל זן אחר של צמחים היה
נאכל על-ידי האיילים שהתרוצצו בסביבה. לעיתים היה ניתן לראות
אותם מקפצים ממש בסמוך לבקעת צין, שם היה אפשר לשכשך במי הנחל
המפורסם באיזור, נחל צין. תקופת שיא הגשמים תמיד העניקה לנחל
זרימה חזקה במיוחד, וכמה מהקשרים שנרקמו ביני לבין שאר ילדי
המדרשה על גדותיו השוצפים מלווים אותי עד היום. לפעמים, אם
התמזל מזלי, ראיתי אחדים מהאיילים משוטטים גם במדרשה, בעיקר את
הזכרים הבוגרים הגדולים. תמיד הם היו נדרכים כשהיו מבחינים בי,
תמיד מישרים אלי מבט מאיים דרך עיניהם הגדולות והשחורות. המסר
היה תמיד אותו מסר ולא היה קשה להבין אותו - "שמור מרחק, אחרת
תיפגע".

הילדות שלי במדרשה נחלקת לשלושה תצריפים שמרכיבים פאזל שלם.
הראשון והמרכזי הוא הפנימייה והתיכון לחינוך סביבתי שנמצאים
במדרשה, שם ביליתי את מיטב זמני בלימודים והווי מדרשתי. השני
הוא בעצם הטיולים הרבים שלקחתי בהם חלק, בין אם במסגרת התיכון,
הפנימייה, מועצת המדרשה או אפילו בשיתוף פעולה נדיר עם קיבוץ
שדה בוקר הסמוך אלינו. השלישי הוא הנסיעות לבאר-שבע, בעיקר
בימי שישי בערב, כאשר לא תמיד יכלו אנשי הפנימייה לצאת
מהמגורים ולנו, אנשי המדרשה, לא היה ממש חשק לארח להם חברה
בחדרים שלהם. בכלל, אמנם היו לי קשרים גם עם החבר'ה שנאלצו
לשהות בפנימייה, בעיקר מכיוון שמשפחותיהם לא גרו במדרשה ובכלל
באיזור שדה בוקר. אבל קשריי האמיצים ביותר היו עם אלה שגרו עם
משפחותיהם במדרשה, בשכנות לבית החדש שלנו, בשכונת נווה-צין.
בועז ונועם גרו בשכנות זה לצד זה, והבתים של שניהם הזדקרו ממול
לשביל הבית שלי. כדי להגיע לנגה כל מה שהיה צריך זה לצעוד
מהבית שלי צפונה ולחלוף על חצרותיהם של שלושה בתים בלבד.
בדיעבד, הייתי צריך הרבה יותר כדי להגיע אליה.

נגה הייתה הדבר השני שנתתי את דעתי עליו אחרי ההתאקלמות
במדרשה. היא הייתה, ללא שום חילוקי דעות בין החבר'ה, הבחורה
היפה ביותר בתיכון לחינוך סביבתי ובפנימייה. היא הייתה נערת
טבע שכזאת, לובשת תמיד גופיות פשע ועליהן חולצות טריקו גזורות
שבאורח מפתיע החמיאו לה, תמיד עם מכנסי דגמ"ח צבאיים כאלה.
בדרך-כלל היו לה גם פרח או שניים בשיער המתולתל והפרוע שלה,
שגם כיום נראה כאילו מעולם לא סירקה אותו. את ריח השמפו שלה
יכולתי להריח בדיוק שנייה לפני עוד ניסיון כושל שלה להבהיל
אותי. הוא תמיד הסגיר אותה, הריח הזה, ואני בחרתי שלא לגלות לה
אף פעם איך זה שאני תמיד יודע שהיא שם. החיבור ביני לבינה היה
מיידי והיינו נוהגים לבלות שעות יחדיו בטיולים בסביבת המדרשה
ובשיחות נפש אל תוך הלילה. למרות שמאוד רציתי, נגה לא הייתה
הנשיקה הראשונה שלי, היא גם לא הייתה השנייה. נגה ואני לא
התנשקנו עד היום.

נגה הייתה הדבר השני שנתתי את דעתי עליו אחרי ההתאקלמות
במדרשה. הדבר הראשון שנתתי את דעתי עליו היה הסרטן של אימא.

אבא נאלץ לשהות רוב היום מחוץ לבית בגלל העבודה, ואני נאלצתי
לקחת על עצמי את הטיפול באימא. את הנסיעות הארוכות באוטובוסים
לבדיקות וטיפולי הכימותרפיה העברנו בעיקר בשיחות, שתמיד היו
עלי ועל איך אני משתלב במדרשה. תמיד היינו מסיימים את השיחה
מול דלפק הקבלה של האחות ותמיד הייתי מלווה את אימא לחדר
ההמתנה עם תחושה חמוצה. אני חושב שזה היה גם בגלל שאף פעם לא
ממש סיימנו שיחה עד הסוף, אבל אני חושב שהתחושות האלה נבעו
בעיקר מכך השיחות די חזרו על עצמן ושהיה נראה שאימא הונחתה בהן
על-ידי הרציונאל שלא ממש טוב לי בעצם. זה לא שינה לה בכלל
שהייתי מצטיין בלימודים ותמיד השתתפתי בפעילויות השונות
במדרשה. כשאני נזכר היום בכל השיחות שלי איתה אני לא יכול שלא
לחשוב שאולי, רק אולי, היא גם קצת צדקה.

החיכוכים הרציניים ביני לבין אבא החלו כאשר היה כבר ברור לכולם
שלאימא נשארו רק חודשים ספורים לחיות. הסרטן שלח גרורות לכל
מקום בגוף שלה והיא נעשתה חלשה ועצבנית. הטיפולים הממושכים
גרמו לה לאבד ממשקלה וגם משערה, גוון עורה נעשה חיוור
ותנועותיה נעשו איטיות ומרושלות. לקראת הסוף היא גם החלה
לרעוד. למרות הכעסים והמתחים, ציפיתי שנתקרב כאשר היא תלך, אבל
במקום זאת רק התרחקנו עוד יותר. הוא היה עסוק כל הזמן בלכעוס
על כל העולם כתוצאה מהאובדן, אני הייתי עסוק בעיקר בלהתמודד עם
ההתפרצויות שלו. לא פעם הרגשתי שבסתר ליבו, מסיבה שאינני מבין
עד היום, הוא האשים אותי במוות שלה. הוא אף פעם לא אמר זאת
באופן ישיר, אבל אני בהחלט יכול לצטט אותו מזיכרוני אומר
משפטים כמו "הלחץ הוא שהרג אותה" וש"לגדל ילדים זה ג'וב
מלחיץ". מעולם לא כעסתי עליו על שבחר להטיל את האשמה עלי, אחרי
הכל הבנתי שהיה צריך לנקז את כל הרעלים לאיזשהו פתח. אבל כעסתי
על עצמי שנתתי לו לעשות כן, שקיבלתי את כל הגועל והרשע שלו
בזרועות פתוחות. שנאתי את עצמי על שהרשיתי לעצמי להיהפך
לסמרטוט הסופג את כל הלכלוך שנוצר בעקבות מותה של אימי. בשלב
מסוים הייתי חייב להיסחט, ושכזה קרה נגה הייתה שם כדי לשחק את
תפקיד הדלי.

אין אחד במדרשה שלא חשב טובות על נגה. חוץ מיופייה המשגע
והפרוע משהו, היא הייתה אינטליגנטית, חייכנית ומלאת חיים. היא
הייתה האדם היחיד במדרשה שלא זכה למבטי אימה מהאיילים התועים,
ותמיד הייתה עוברת לידם בדילוגים, לעיתים אף נעצרת ומלטפת כמה
מהם. הם אף פעם לא תקפו אותה, כאילו ידעו שבעל-החיים שמולם
נושא עימו אך ורק כוונות טובות. את השיחות על הסרטן של אימא
והכעסים של אבא היינו נוהגים לערוך על גג הבית שלה, הצופה אל
בקעת צין. היינו יושבים שעות ומדברים, הייתי בוכה בתוך החיבוק
שלה, מנגב את האף על החולצה שלה, ואם היה יום יפה היינו יורדים
יד ביד לטייל בתוך הבקעה. לא פעם ניסיתי לנשק אותה על שפתיה
בתום טיול שכזה, אבל תמיד הייתה משיבה לי בנשיקה משלה, על
המצח. "יהיה טוב" היא הייתה אומרת. ואני תמיד האמנתי לה.

הרגשתי שאני חייב להתרחק, חייב להפסיק לשהות בחברתה של הבחורה
היחידה שיכולה לגרום לי אושר, אולם גם היחידה שמצליחה לפתוח
בליבי שסתומים דמיוניים ולהקיז מהם נהרות של כאב. באותו הזמן
היה נראה לי כאילו לא הרגישה כלל שהפסקנו לדבר, שלמבחנים
בהיסטוריה למדתי פתאום עם נועם ושאת הטיולים לעין עקב הייתי
עושה עם בועז ואנשי הפנימייה. שמעתי שהיא יוצאת עם איזה אחד
רובי שעלה לבדו ארצה בדיוק באותה שנה, גם מאוסטרליה. לא העזתי
לדבר איתה עליו, אבל שמעתי אנשים אומרים שהיא מאושרת, ותמיד
כשראיתי אותם ביחד היא הייתה מחוייכת. לא יכולתי לעשות שום דבר
בנדון, אז העדפתי להתרכז בלימודים וגם התחלתי לרוץ בבקעה כדי
להתכונן לגיוס. הזמן עבר ואת נגה ראיתי בתיכון רק בזמן
השיעורים, היא כבר לא ביקרה בפנימייה ולא השתתפה בטיולים, כבר
אז ראיתי שמשהו לא בסדר. כששמעתי שרובי עזב את המדרשה ושמתי לב
שכבר שבוע שנגה לא באה אפילו לשיעור טבע אחד, הבנתי.

היינו על הגג שלה, נגה בכתה לי על הכתף בזמן שאני מלטף אותה,
פתאום החזיקה אותי חזק בכתפיים וצרחה למשך דקה שהרגישה לי כמו
נצח. הבכי שלה לא נחלש אפילו קצת ואני עד היום זוכר איך הידיים
שלה רעדו, ממש כמו אימא קצת לפני שהיא הלכה. היא לא הייתה
מוכנה לנשק אותי בפה למרות שניסיתי, תמיד רק על המצח. הראתה לי
את התחתונים שלה שמוכתמות בדם שכבר השחיר על הבד, הסבירה שהיא
לא יכולה לתת לאימא שלה לכבס אותן. כששאלתי אותה למה היא לא
מכבסת אותן בעצמה היא ההשתתקה, אחרי כמה דקות של שקט אמרה שהיא
לא מכבסת אותן כי אין טעם, כי בדים מתנקים אבל אנשים תמיד
יישארו מזוהמים. עד היום אני לא בטוח למה בדיוק היא התכוונה.

לא כמו אימא, הידיים של נגה הפסיקו לרעוד. היא גם לא הלכה כמו
אימא, וחוץ מהאיילים שעכשיו נתנו גם בה מבטים, אף אחד לא באמת
ניחש שמשהו קרה. כשהייתי חוזר מהצבא היינו מטיילים בבקעת צין,
מגיעים לבור המים שנקווה בדיוק איפה ששפכי נחל צין התנקזו,
מנקזים שם גם את אבא שלי ואת רובי שלה. לא פעם ניסיתי לנשק
אותה על שפתיה בתום טיול שכזה, אבל תמיד הייתה משיבה לי בנשיקה
משלה, על המצח. "יהיה טוב" היא הייתה אומרת. ואני תמיד האמנתי
לה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מבין את
העניין הזה של
דני דין... איך
הוא היה משתין?
לך תמצא את הזין
שלך כשהוא בלתי
נראה!




רס"ר במיל' חגי
עדני. אימפוטנט
בדילמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/4/07 0:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא קצוביץ'

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה