הכול על שירי

אבא
היא הייתה ילדת אינטרנט מהרגע הראשון ,
בגיל שבע , קניתי לה ליום הולדת משחק "סימס " היא הייתה מאושרת
, היא דיברה על זה כבר שנה  זה היה להיט באותה תקופה , אתה
בעצם מנהל לאנשים את החיים , בונה להם את הבית , שולח אותם
לעבודה , אומר להם מתי לעשות פיפי ומתי לאכול ,משחק שאמור
ליצור תחושת אחריות אצל ילדים ,  היא תמיד בחרה דמויות יפות של
מפורסמים , מורידה אותם מהאינטרנט ,אני זוכר שהראיתי לה איך
בונים את הבתים , ואיך מאכילים אותם חשבתי שהיא נורא תאהב
להחליף להם את הבגדים כמו רוב הבנות , או ליצור סיפורים
באלבומיי תמונות .   אבל היא הייתה אוהבת לבנות רק עצים וכמה
רהיטים ישנים וכההים , ואז הייתה כולאת אותם בתוך מין שטח של 4
קירות בלי שירותים או מיטה או אוכל שמה את המהירות על המהירות
הכי איטית היא הייתה יושבת שעות ומחכה  בזמן שהבועות מהפה של
הדמויות הכילו מילים "מצונזרות" והם הביעו רוגז עם הידיים ,
מחכה  שיבוא החלון הקטן שאומר באנגלית " בצער רב הדמות מתה "
האמת שהרבה ילדים עשו את זה , בצחוק , אבל אצלה כל השכונה
הוירטואלית הייתה בית קברות, וכל האלבום תמונות שלה היו הרוחות
רפאים שבאים להפחיד אנשים וירטואלים אחרים. היה לה מחושב בדיוק
כמה זמן היא צריכה להשאיר כל דמות בתא האטום כדי שברגע שהיא
תפתח את הדלת הדמות תמות בדרך לקחת אוכל או משהו , וזה מה שהיא
הייתה עושה , יושבת לילות על גבי לילות ומשחקת "סימס" משחררת
צחוק . בגלל זה איפה שהוא תמיד פחדתי מזה שהיום הזה יבוא .

תומר
בגיל 15 היא הייתה פצצה .
הכרתי אותה דרך האינטרנט , בלילות ארוכים וכינוי " ערפדית"
היינו כותבים   שירים אחד לשני  .אני הייתי מחורמן כמובן  כמו
כל הבנים בני 15 , אבל הייתי ביישן כמו רוב [סטיגמה , סליחה]
הבנים שבאנטרנט , גם השירים שלי היו מאוד בנאליים שאני חושב על
זה היום " המון אנשים רעים עם משקפיים שחורות עושים
קונספירציות על העולם ולכן צריך להתאבד/ לסגוד לאביב גפן  ."
אתם יודעים , דברים בסגנון . אבל היא הייתה .. אני לא רוצה
לומר טובה יותר למרות שכמה אנשים [וביניהם מרלין מנסון ]
בוודאי יחשבו ככה . היו לה בלאדות על קרבות תרנגולים ושירים
רומנטיים בהם יש פולחניי סגידה לשטן , ובניגוד לרוב הבנות בגיל
15 היא הייתה מיישמת אותם ..  היא הייתה . בלי לפגוע בכבודה .
" ליברלית פיזית" , מה שהיה נפלא מבחניתי באותה תקופה [ על
תשכחו שאני לגמריי כמו כל הבנים בגיל 15] לא הפריעו לי האזיקים
, השוט , הנוצה , אפילו לסכין היפני למדתי להסתגל , והבנתי
שאני צריך להוריד את כל כליי הנשק הישנים שאחי היה אוסף
מהקירות ..  באותה תקופה הייתי עושה הכול בשביל זה , למרות
היועצת בית הספר והעובדת סוציאלית המעצבנת  שהיו מחכות לי
מאחורי דלת הכיתה בשביל שאני שוב יסביר להם שאני לא ילד מוכה
ושיש הסבר הגיוני לחלוטין לאיך  היקי יכול להראות כמו חור של
קליע . ולמה אני צולע כבר שבוע שלם . אבל אני אהבתי אותה ,
אהבתי כל סנטימטר וסנטימטר בגוף שלה .  אבל ברגע שהיא הסבירה
לאח הקטן שלי איך להיכנס לאתרים שההורים שלי כינו כ "שטופיי
זימה " ברשת , או  הייתה כותבת לו סיפורי אימה הייתי חייב
לחתוך .. פשוט פחדתי ממנה שהיא מקבלת את העט או את העכבר ליד.


גיל . הבוס הראשון ..
היא הייתה הסדרנית הכי טובה שהייתה לי , לאף אחד לא היה איכפת
כמוה , אצלה אסור היה לשים את הרגליים על הכיסא או לדבר או
לעשן מחוץ לאולם למרות שמותר , היא לעולם לא דיברה בכניסות של
סרטים וקרעה כל כרטיס במדויק . למען האמת מעולם לא ראיתי דבר
כזה . אני תופס את כולם בשלב מוקדם או מאוחר יותר באים בבקשות
להחליף סרטים או יושבים על כיסא שהוא לא כיסא סדרן . אבל לא
שירי.. היא מעולם לא התלוננה  על דבר אפילו על הפעמים בהן שמתי
אותה על סרטי רצח כבדים וזרים עם איברים בכל מקום , מסוג
הסרטים שאם אתה רואה אותם יותר מפעם אחת אתה לא נרדם בלילה -
וזה אומר - לא נרדם בלילה .. והיא הייתה מחליפה משמרות לאותן
הצגות נוראיות שיכולת לראות את הטיפוסים המוזרים ביותר הולכים
לשם . בהחלט . היא הייתה עובדת מעולה - עובדת מעולה בגיל 17 .
זה יחד עם המבט האדיש הזה שתמיד היה לה בעיניים .. כאילו היא
תמידית צופה באיזה שהוא מסך גרם לי להבין את מה שקרה .

הקורבן הנכחי
כן , זה סוף סוף קרה כנראה בגלל שאני בלונדינית . צורחת ובורחת
מחרב. בגללה .. מה אני אגיד לכם זה קשה להיות הקורבן . במיוחד
ששירי אחראית .. זה קשה ללכת בסמטה אפלה  ולראות דמות שחורה עם
גרזן יוצאת מתוך האפלה .. זה ממש ממש קשה לי ,  מה , אתם
יודעים כמה זה איום .. כמה זה נורא??! -לצרוח את הצרחה ולרוץ
כשהשתליי סילוקון מתנועעים לי מצד לצד ?  אבל ככה שירי רוצה את
זה .. ככה היא אוהבת את זה ועל תגידו שלא ידעתם .. כי כולם
ידעו .
אדישה לחלוטין לכאב ולרגשות מסוגלת לצפות בקרבנות וליהנות- זאת
שירי והיה ברור שהיום הזה יגיע .. וסך הכול זאת לא אשמתה העולם
הרי התקדם מאוד ודחף לה עוד סוגים של שלטים ליד .. הכפתורים
היו שם זאת לא אשמתה הכפתורים ..  היא פשוט התרגזה .. התעצבנה
.. אמרה שנמאס לה לחיות מעבר למסך  והיא צריכה לשים לזה סוף-
שלפה את הנשק מהארנק . וואו זה היה נורא דפיקות הלב של כל
הסובבים בחדר התחזקו כשידיה נכנסות לתיק עור השחור ומוציאות .
עט .. איזה כלי נשק נורא . "אני כבר לא מרגישה כלום" היא אמרה
והעבירה יד בשיערה שחורה .. "אני חושבת שהגיע הזמן להשלים עם
המציאות.. אין מה לעשות . אני הולכת ללמוד תסריטאות."