אחרי כל כך הרבה זמןO.O



גבה היה מופנה לילד קטן כבן תשע או עשר שעמד עשרה מטרים
מאחוריה, היא החזיקה קשת ואשפת חצים ששמה על גבה.
הצער על כך שילדה לא ניחן בכשרון שניתן לאלפים מאז ומתמיד עוד
פעפע בה, אך היא לא התכוונה לוותר... הוא עדין ניחן בזריזות.
היא משכה את מיתר הקשת עד שנוצת האווז הייתה ליד אוזנה, בעודה
שומעת אותו זז באי נוחות, הסתובבה במהירות וירתה את החץ
לכיוונו של בנה.
החץ נורה לכיוונו במהירות מסחררת אבל הוא זז בזמן. היא פלטה
אנחת רווחה כמעט בילתי נשמעת.
"טומנטאלאס (Tomentalas), נראה לך שתוכל לברוח מיותר מחץ אחד?"

נראה שבנה שוקל את העניין בבהייה לא ממוקדת במיוחד באימו.
"כן." אמר לבסוף.
"טוב." היא אמרה ושאפה עמוקות. היא לקחה חץ מאשפת החצים שעל
גבה, דרכה, מתחה ושחררה ומיד אחרי זה לקחה עוד חץ מאשפת החצים,
דרכה, מתחה ושחררה אותו. החצים פנו כל אחד לצד אחר.
טומנטאלאס השתטח במהירות על הרצפה. החצים לא פגעו בו.
בעוד טומנטאלאס קם ובודק את השפשוף בברכו, שהתחיל לדמם, אימו
עמדה ברצון העז לבוא ולעזור לו. היא ידעה שעליה לעשות ההפך.
לשגר אליו ברגע זה 3 חצים, בתקווה שישים לב ויחמוק מהם.
בעוד דמעה זולגת במורד לחיה היא הוציאה מאשפת החצים חץ בקול
חרישי, דרכה אותו, שחררה ומיד אחרי זה חזרה על הפעולה פעמיים.
דרך המילוט היחידה שנשארה לטומנטאלאס הייתה להשתטח שוב על
הקרקע, וגם את זה לעשות בזהירות.
טומנטאלאס שם לב לחצים ששוגרו, והשתטח על גבו. הוא התחמק מ-2
החצים הראשונים ששוגרו, אך השלישי פגע בבטנו.
הפוגעת הייתה מבועתת. דמעות ירדו במורד פניה כמו הדם שזרם
במורד בטנו ורגליו של טומנטאלאס.

הכאב היה עז... היא הרגישה שהיא עומדת להקיא. לקח לה זמן להיות
במודעות שהכאב שהיא חשה הוא מתוך חלום. היא ניערה אותו מהר ככל
שיכלה והתרוממה לישיבה ברגע שהרגישה משהו מתחת לראשה. היא
סובבה במהירות את מבטה כדי לראות מה זה.
טאלנטאס היה שרוע בתנוחה מוזרה, ידו מושטת לפנים. לפי מיקומה
לילה ניחשה שזה מה שהיה מתחת לראשה. פתאום ההכרה הכתה בה - ידו
הייתה צרובה.
היא הסתכלה מסביבה במן ציפייה מטופשת שאיזה מרפא מרקוברגארד
יופיע מאיפה שהוא.
ואז בחוסר אונים היא בהתה בו.
הוא פקח את עיניו, עיניו הירוקות בהו בה ללא מיקוד ואז נעצמו
מכאב.
"מה את בוהה בי ככה?!?"
"אני מצטערת באמת!"
"ראר..."
טאלנטאס קם וניגש אל התיק שעליו נחו שתי חרבות, הוציא משם
קופסא מוזרה ואז החל לחפור בתיק בחיפוש אחר משהו שלא מצא בעוד
לילה חוזרת בבהייה בו בעצבים ובושה.
"לעזאזל! איפה התחבושות?!?" הוא אמר בעצבים.
לילה משכה בכתפייה, תפסה ב-2 ידיה בסוף חולצתה וקרעה חתיכה
מימנה.
טאלנטאס ששמע את קול הקריעה הפנה את ראשו.
"מה את עושה?" שאל בזלזול.
"תסתום" היא אמרה וניגשה אליו.
טאלנטאס נרתע כשהתיישבה לידו.
היא תפסה בידו, שמה עליה את המשחה בעוד טאלנטאס מעמיד פניי
גיבור ולא צורח מהכאב החד שתקף אותו וחבשה את היד בבד החולצה.
הוא בהה בה, כאילו מצפה שתעשה לו משהו.
"אתה יכול להגיד תודה" אמרה לילה בכעס.
טאלנטאס עיקם את פיו ומלמל ברטינה "לא."
"ראר, לא משנה אני הולכת להתאמן" היא אמרה ותפסה בחרב העץ
המרוסקת על הרצפה כמה מטרים מימנה.
"מה קרה שהיא חתוכה ככה?" שאלה והפנתה את מבטה אל טאלנטאס.
טאלנטאס בהה בה כמה שניות, מבט שואל עלה על פניו.
תוך כמה שניות אשרת פניו חזרה למצבה הרגיל והוא אמר "לא משנה.
צריך להתחיל ללכת לאיווליג', להשלים את המשימה."
"אאהה..." פלטה לילה באי ידיעה איך להגיב ואז בגדים שחורים
פגעו בפניה.
"תלבשי את זה. אני לא רוצה שהקרב יתקיים מוקדם ממה שרצוי."
בלי להסביר למה הוא התכוון טאלנטאס הלך משם עם התיק.
לילה הרגישה כל כך טיפשית; היא הקריבה רבע מהחולצה שלה כשהוא
בעצם יכל לקרוע מהבגדים שהיו לו בתיק כל הזמן, הוא יכל לצוץ לה
משום מקום באמצע שתחליף לבגדים השחורים האלה
ולעזאזל! הוא התייחס אליה כמו לכלב!
היא החליפה את הבגדים ברטינה, מביטה לכל עבר.
טאלנטאס הופיע שם שוב בדיוק כשסיימה להתלבש.
"ררר... זה כל כך קצר, ונותן הרגשה שאני שמה עלי איזו חיה" היא
התלוננה.
החולצה הייתה עשויה מעור שחור, והוצמדה לחזה בצורה שהבליטה את
גודלו והיא כיסה רק אותו והדבר היחידי שחיסה את בטנה הייתה רשת
שחורה. המכנסיים היו בדיוק אותו הדבר.
היא הסתובבה כששמעה את צעדיו של טאלנטאס כמה מטרים מאחוריה.
גם הוא לבש שחור ונראה דווקא די טוב.
טאלנטאס בחן אותה בביקורתיות.
"לא יכולת למצוא משהו יותר זנותי?" שאלה בציניות, מעוצבנת
כולה.
"את מוזמנת לעזוב", אמר טאלנטאס בקול מעצבן, עדיין בוחן אותה.
"תפסיק להסתכל עלי!" היא צווחה עליו.
טאלנטאס הסתובב והחל ללכת.
לילה הלכה אחריו, עדין מעוצבנת.
"תלכי זקוף, ילדה טיפשה" זרק לעברה טאלנטאס בלעג. "ותאספי את
השער איך שהוא. אלא אם את רוצה שייגזר כולו".
הוא העביר את מבטו אליה.
"את יודעת, בקרב הזה לא הולכים להתנהג אליך בכזאת רחמנות."
לילה החליטה שלא לענות ופשוט בהתה בדרך חושבת 'לפחות יש לי על
מה להוציא את העצבים האלה'


תודה לבטאים: הילה, חן וגיל!