טינקרבל.
טינקרבל כבר לא פיה. למעשה לעולם לא רצה להיות כזו, אילו בכוחה
של זו היה לבחור את יעודה או מינה, היתה בוחרת בדמות סלודית
הרבה יותר, תופרת בגדים - שם, כך חשבה, יש שלווה או אולי
מלצרית בקפה קטן אפשר כזה שמוכר ספרים. את הכנפיה רצה להוריד,
ואת
המראה, כל כך רצה להשחיט. דקיקה חטובה וחלקה, פייה.
את בית הספר לפיות בקושי גדול סיימה, המכשול העיקרי לא היו
השיגה, שכן בכל הקשור לקוסמות היתה די מוצלחת. זו היתה
התנהגותה שהקשתה. הוגדרה כאנטי ממסדית, וזו לא הרגישה רחוק
מזה.
עבורה המוגבלות היתה הקושי, לא פעם חשבה שזה השיעמום, אך למעשה
להיות חופשיה רצתה. באחד המקרים, את אבקת הפיות הפריכה לאוויר
חדר האוכל, וזה הגיב בהתרוממות כללית של כל הנמצא בוא, שולחנות
בית הספר, ארוכים וצפופים מכילים קערות מזון עמוסות,
מצאו את הדרך אל הרצפות, וכל אשר נתקע בדרכן היה למטרה נאה.
מקרה זה לסף הביא אותה שכן, בבית הספר גדל הרצון להיפרד ממנה
לשלום, אמר המנהל "זו היא פרשת דרכים, אני אומר ימינה, ואת
רוצה דווקא לשמאל". את השבועות האחרונים בזהירות וסבלנות רבה
העבירה. הקושי היה רב.
עם סיום הלימודים ל"לעולם לא" הגיע, אז היה זה מקום חסר
חשיבות, ב"לעולם לא" הסיפור לא היה מרתק, העלילה לא מושכת
והדמיות היו אפרוריות. איש לא האמין במקום, הכול אמרו זה
סיפור, לא אגדה.
אך "בלעולם לא" זו מצא את העניין, היתה חופשיה, הדברים היו
פשוטים, בסופו של דבר מדובר בפייה אחת בתוך חבורת נערים, עבור
זו היו אלה ימים קרובים לאושר.
אצטרובל קיבלה, מפן.
והמקום התחיל להתפרסם.
שמחה היתה בחלקה.
הזמנים חלפו, טוב היה.
עד אשר - בוקר יום, נערה זרה הופיע, וונדי. גבוה היתה, זקופה.
הבא רצינית בפניה. ענייה בודקות. טינק חשבה שמבטה של זו קר.
שערה היה ארוך, ופן אהב אותו, הוא אמר שער זהוב, טינק אמרה
צהוב, מחומצן. ונדי נשארה, וטינק התחילה חושבת על עזיבה. כבר
לא היתה במרכז של אלה הנערים.
חבילת סיגריות מצא, החלה צורכת ניקוטין.
ביקשה העברה, סיפור אחר רצתה.
וביקרה כמה פעמים במשרדי ההנהלה.
ומרוחקת היתה, מהנערים, מפן. ולא דיברה יותר ולא פנתה ולבסוף
כזרה היתה. ולא ראתה אותם והם לא אתה. ונחה הרבה, מוצאת נחמה
השתרעות, שוכבת על גבה בגג המבנה, מביטה לשמים. עד אשר פנו
אליה שני נערים, וביקשו את האצטרובל, סיפרו שפן שלח אותם, להם
אמר "יש לי נערה חדשה" וזו ענתה "אם פן רוצה את האצטרובל שיבוא
בעצמו, שיעזוב את המחומצנת לרגע" ושתקה ועישנה ועצמה עניים.
הנערים הלכו ופקיד הגיע, מההנהלה היה, להעבירה רצה, ועלה אל
הגג, ראה את הסיגרייה.
את כנפיה לקח מיד, אבקת הקסמים החרים, הודיע תוך שבוע תבוא
מחליפה, שאל איפה רוצה לרדת, זו ענתה בקיבוץ.
עדין דקיקה, עדין חלקה, עדין חטובה, אבל כבר לא פיה.
ארזה ביעילות וצמצום, מוכנה לדרך. בקרירות נפרדה מ"לעולם לא"
לנערים נשקה, את פן לא ראתה.
והגיע לקיבוץ, ועבדה שם חודש, ולא מצא עניין, קשה היתה העבודה.
בחורים רמזו ונגעו. טינק
עברה לעיר.
במעט הכסף שנשאר את השערה צבעה לכחול, עגיל עשתה בגבת. דירה
שכרה. בערבים היתה יושבת במרפסת ושותה קפה או תה או מרק,
ומניחה תקליט או יושבת בדממה. בחורים היתה פוגשת מדי פעם,
ושוכבת עם כולם. טלפונים לא השאירו, והיא לא ביקשה.
זו בכתה - בכל פעם.
מסתכלת על הים, צופה בשקיעה, לפעמים חושבת על "לעולם לא",
לפעמים על הנערים או
התאבדות. אך לרוב חושבת כמה רע לה.


לי.
לי הוא ערפד. הוא כזה כמה עשרות שנים. גילו צעיר לעומת שכמותו.
עורו לבן, עינו שחורות, מבט עייף על פניו. הכול חשבו - פניו
משדרות מסתוריות - היתה בהן אדישות, לילה אחד ישבו, זה וחברו
שוחחו, גלשו לעומקם של דברים. וההוא אמר לזה "חיים קלים יש לך,
ערפד עם כזה
מראה משגע נשים, מלא סודות" וזה רק יגלגל עינו אחורנית ונשם
בכבדות. כאילו אומר "זו אינה אשמתי, אני בסך הכול רוצה לישון"
והם נפרדו, וזה פגש בחורה, ושתה את דמה והלילה ניגמר.
בייסורים רבים הוא מעביר את השנים שכן לי סובל מחרדה עמוקה
כשהוא נימצא במקומות סגורים. בזיכרונו חרות הלילה הראשון
שהעביר בשינה בארון המתים. לא מודע היה לחרדה זו, סגר עצמו
מתחבא בפנים מאור השמש. ושנייה עברה ועוד אחת - וזה החל חרד,
חשב נחנק, ראשו הסתחרר. אך מאוחר היה, ושמש כבר הביסה את הירח
וששלטה ברקיע. כלו היה למשך הלילה, היו אלה ימי החורף, הלילות
ארוכים.
ושיגעון כמעט אחז את מוחו, וזיעה שטפה את גופו, ורגלו כאבו
מחבטות הדפנות. והשמש מאימת, כאילו זו צוחקת על זה. עכשיו ברור
- שונא הוא מקומות סגורים.
צריך הוא את אויר המרחבים.
ליל עינוים היה זה. וגם זה שאחריו.
חיפש הוא פתרון. חשב לבנות ארון גדול יותר. אך לא היה בזה
לפתור את בעית המחנק. חשב להסתגר בחדר או אולי מרתף, אך לא היה
בזה מידה של הגנה. לבסוף החליט - אשליה של מרחבים ינסה ליצור,
תצלום הדביק, של ים, מנורה קטנה התקין שתאיר התצלום. ומנערה
מפותלת יצר, בשחור צבע את דפנותיה ובסופה התקין מאוורר קטן,
ואויר נשב.
הקלה היתה בשנתו, אך הסבל עדין היה מעורב בה.
ובגללה אישה היה לערפד.
שנא את הנשים. רצה נקמה.
בימים שהיה בן תמותה בילה את זמנו במסעות, חי את חיו כנווד. לא
היה כבול, לא למקום לא לאיש לא לאישה. היו אלה ימים מאושרים
בשבילו. ריאותיו מלאות היו בחמצן צלול.
עד אשר בחבל ארץ נידח פגש בדמות אישה.
דמות יפה.
היתה זו שעה שאחרי השקיע. שהאוויר עוד חם מאור היום. והרוח עוד
נעימה לעור, והירח עוד מטפס את דרכו למרומי השמים.
הזמין אותה לשבת אתו.
זו הסכימה.
ושמה היה נטשה, והם דיברו, ושתקו, ושתו, ודיברו ופתאום הלכה
והבוקר עלה.
וחיפש אותה ביום למחרת. ולא מצא.
והחליט להישאר. ולילה עלה. ושוב מצאה אותה. ושוב ישבו, שוב
דיברו ושתקו. הפעם גם נישקו.
שכר חדר ומצא עבודה. וסיפר לה. וחיוך הופיע על פניה. ונשק לה,
נגע בא. וראתה אותו ערום.
ונגע בוא, וחדרו ועשו אהבה.
היו חופשים.
ושקט היה.
ופגשו דמות, ערפד. ובילו אתו, ומשקה ומאכל. והלילה התקרב לקצו.
ואלה לא ידעו את טיבעו של ידידם, זה ממול.
לא הרגישו את החבטה.
שזה התעורר היה לבד. והלך לביתם, זו לא היתה. התקלח, זחל
למיטה.
והלילה עבר, גם היום שאחריו ועוד לילה ועוד יום, ושוב. והיא
הופיע, היתה לבנה. היתה עצובה.
היה מאוחר.
וקרבה אלו, ונשקה לו, ואמרה שלא יכולה בלעדיו. אמרה שמצטערת.
ודמעה.
נשיקה על שפתו, ולא מבין. ונשיקה בצבר, ובכי קטן. וחושך.
והתעורר. והיתה לידו. ובכתה. ואמרה לא היתה ביררה, שעכשיו זה
לנצח.
והרגיש מחנק. היה כבול, אליה, לילה, לחיים. ושנא אותה. והיה
שוב ריק.



טינק ולי.
לי וטינק, אלה נפגשו לילה קיץ אחד, בפתחו של פאב בסמוך לטיילת
החוף. זו שתויה ואפופה וזה מחפש את ארוחת הלילה שלו. כשזה
ניכנס זו יצאה מעדה וראש איים שיפגוש במשקוף, זה אחז בא, ומנע
זאת. בעוד זו מתרחקת ממנו מלמלה כמה מילים, התכוונה לתודה. זה
ניכנס פנימה, מחפש. לפני שסגר את דלת הפאב סובב את ראש וצפה בא
מתרחקת מתנדנדת, מתיישבת על החוף.
לי לא מצא, טרף לא היה, הלילה חיפש אתגר, חשב על כיבוש קשה
במיוחד. ועברה שעה ומעבר.
יצא את הפאב וראה אותה עדין יושבת, בודדה על החוף. היתה נאה,
מושכת. מסוקרן היה לדעת, למה שערה כחול.
וניגש אליה.
ועצר, צפה בא ממרחק.
והקרב, שאל - "סיגרייה את רוצה?"
זו טענה שהפסיקה, ולקחה ממנו.
כעת זה ינסה להרשים את זו, ולהפך. בזה שניהם היו מתורגלים, את
המשחק ישחקו, היא תתפעל מזה שכתגובה יחמיא לזו. על כל פנים אתה
רק חשבו, מתי יגיעו למיטה? ישאיר טלפון בבוקר?
"לשבת, אפשר" שאל זה ובעוד זו לא עונה התיישב.
מנסה שוב, דורש בעניין השער - "מה הקטע של הכחול, את מורדת?"
הפעם ענתה - שיפה נראה
לה הדבר.
ולא היה מה להגיד, ושקט היה.
ונשם זה, שאב את הרוק בפיו, בולע אותו, ונושם שוב.
ודממה.
זו שמע את הדממה, ושמחה.
ונשם ונשמה.
ושקט.
אמרה לזה שפיה היא, שבקרוב תמות, תיקח מעצמה את חייה. משך
כתפיו, ושתק.
ועלו אלו לדירה.
לי הציע לה קפה, זו הסכימה. ישבו בסלון שוחחו והזמן עבר, הראש
החל כואב לטינק שיצא
למרפסת, שאפה אויר.
ניגש אליה, ולא שמע אותו. ונגע בא, נגע בשערה, בגבה. החליק יד
על ביטנה. נשק לה, ושכבו.
אחרי סיפר זה לזו שערפד הוא, שבקרוב ישתה את דמה ויהרוג אותה.
וזו סובבה את גבה לזה ואמרה "שדם של פיות אי אפשר לשתות, אין
להן" ועצמה עניים וישנה, זה האמין לזו.
בבוקר הלכה, מכתב השאירה, ביקשה שיתקשר, נתנה מספר.
ועבר היום והתקשר, ושוחחו. אמר פגישה יש לו, אחרי יכולים הם
להיפגש.
חודש לאחר מכן עבור לגור יחד, מרוצים היו מהסידור. על דלת
הדירה תלו שלט, הכריזו - "כאן גרים בשמחה ובאושר טינקבל הפייה,
ולי הערפד". הזמן עבר והיו רגילים זו לזה.
בערבים בשעות השקיע, זו עוד היתה יושבת במרפסת הדירה. צופה אל
הים, יודעת את האמת, עדין רע לה, גם זה עדין מרגיש חנוק. זו
עדין חושבת על התאבדות או על הנערים, על "לעולם לא". מוצאת
נחמה ביידעה שזה בבוקר לא יכול ללכת, זה חייב להישאר.
סוף.