ופתאום השכבות שצברתי
משילות עצמן מעליי
כאילו קיבלו כבר עצמאות
וכל מלחמת ההתשה שלי
מסתכמת בהחלטה אחת שלהן -
לקום וללכת

אולי זה החום הזה
שהמיס אותן בפשטות
אולי המבט הקשוב בעינייך
אולי הלחות

אבל בלי ששמתי לב
הן הקלו מהכובד בגרון
ויתרו על מעמדן בחיי
איבדו מרצון את כוחן
כדוחפות הדמעות האולימפיות
של זוויות עיניי.

הן בשלהן
לא עוצרות לשאול לדעתי
משחררות ברוגע
את אזיקי נפשי
יורדות באצילות
אחת אחת מכתפיי
מסירות את הכיסוי
המונח על עיניי

והקלילות הזאת
של החיים בלעדיהן
הופכת את בטני,
החופש המפתיע
בבחילה מתוקה
מסחרר את ראשי

כי פתאם אני יכולה להרגיש
יכולה לראות
כי עכשיו אפשר לנשום
סוף סוף
למלא באוויר את הריאות.

(מאי 06, ת"א)