אנחנו לא יכולים לשתות מהכד,
ראשו פקוק,
ובמים חפצה נפשנו.
וגם אם לא היה פקוק,
ידינו רופסות.

ידינו רופסות כי לא אכלנו מן הלחם העבש,
הלחם אותו מחלקים לשבויים.

שבויים?!
והלא כבר מזמן תמה המלחמה,
וגיבורי החיל כולם שבו אל ביתם?

כן,
שבויים אנו של המלחמה שעוד תבוא,
ושל המלחמה שלאחריה.
שבויים אנו,
של הארץ הנבנית תחת רגלינו,
של נשינו השמנמנות הצוחקות בכרמים,
ושל ילדינו המשחקים ליד הנהר.

שפר גורלנו מזה של המתים,
שכן הם מוטלים ליד בית הקברות,
ואין איש עוצר לידם,
ואין מי שיקבור אותם.

שפר גורלנו משל החיים,
הממשיכים בחייהם,
כאילו אינם יודעים שמלחמה זו הייתה המלחמה האחרונה,
כאילו אינם יודעים שלעולם לא יוכלו לשאת את החרבות הכבדות,
את המגינים והחיצים.

לנו,
לפחות יש את שלשלאות הברזל שלנו,
הכבדות והמבהיקות,
היזהר בהסתכלך, פן תסתנוור.

שלשלאות החופש שלנו,
לא יכנעו בפני משור וגרזן,
לא נוכל גם במתק שפתיים לרככן.

ואולי יעבור כאן זר,
מי שאיננו יודע את מוראות המלחמה,
וייתן לנו קצת מים,
מים, אשר בהם חשקה נפשנו.