לעיתים נראה
שאת קוראת מתוך נייר
ואני לא לומד יותר בעל פה
מה לומר לך כשאת עצובה
ויש תמיד זיכרון אחד
שמכה אותנו
ואולי הזדקנו מהר מדי
מביט בפנייך
כשאת שותקת
אולי לא זיהיתי
מתי זה השתנה
הקווים שעל פנייך
המבט המאוכזב
אני זוכר כמה אהבנו
להרגיש חזקים
במיוחד בירידות
שלא היו לנו כוחות
אז היינו בורחים
זורק מהשולחן הכול, ברגע של כעס
ואת נזכרת
איך כל החלומות שלנו
פעם, היו נאספים לערימה אחת
אולי הזדקנו מהר מדי
אולי האמנו בשירים
לפני שהם הפכו להיות
שטרות שלא הצלחנו להחזיק
ביד
לעיתים נראה
שאת יודעת את התסריט
לעיתים נדמה
שאין לי מושג איפה לעמוד, כדי לא להסתיר
מקשיב לך
מקשיב לעצמי
אולי זה כל מה שנשאר לנו
זוכר אותנו צועדים שעות
כדי לשמוע מישהו שר על חיים של אחרים
האמנו לו
עד שלא יכולנו לחשוב שזה אחרת
ואת צחקת לי בפנים
שאמרתי לך, אולי לשם גם אנחנו נגיע
הרי הזדקנו מהר מדי
כדי לגלות, שהאריכו את הדרכים
יש מי שעבר במחסומים
ורק אנחנו הקשבנו למילים
לא ידענו שום דבר בעל פה
אולי הזדקנו מהר מדי
כדי לגלות, שבסוף זה תמיד
נגמר על אותו שביל
אולי חלמנו יותר מדי
שהפצצות נגמרו, שהשירים אמיתיים
שיום אחד נצליח לזכור הכול בעל פה
אולי הזדקנו לפני שהכול קרה לנו
עכשיו זה מאוחר. |